יש לי קבוצה לשינוי תעסוקתי שאני מעבירה בלשכת התעסוקה באחת הערים בפריפריה.
מדובר בבני חמישים פלוס, מובטלים שלשכת התעסוקה לא הצליחה לסייע להם, ובתהליך די קצר אני אמורה לעזור להם לעשות שינוי תעסוקתי כלשהו או לפחות שינוי בראש. חלקם ישראלים ותיקים, חלק ערבים, חלק עולים חדשים... רובם הגיעו לשם כי אמרו להם שהם צריכים, לא מרצון.
אני מגיעה למפגש עם מערך ממש מעניין לסדנה, משלבת תרגילים מעולים, שעובדים מצוין בקבוצות וכבר התנסיתי בהם, אבל - משהו לא זז. ככל שהמפגש הראשון עובר אני מתחילה להרגיש מתוסכלת. הם מסתכלים עלי ותוהים - מה נסגר איתה? היא יכולה לעשות משהו? אחת הנשים מגדילה לעשות ואומרת לי בפה מלא: "את באמת מקסימה, אבל בינינו, מה יעזור לי לשבת כאן עכשיו? אני בת עוד מעט ששים, אין לי השכלה ועברתי כבר מלא ראיונות עבודה. אני לא מאמינה שזה יעזור לי!" ואחרים סביבה מהנהנים ומצטרפים לשיח הזה המיואש.
למרות שהיה דיון פורה ואנשים יצאו בתחושה טובה מהמפגש, אני שמה לב שלאט לאט בתוכי גם אני מתחילה להרגיש את הייאוש הזה. באמת קשה להשיג עבודה בגיל חמישים פלוס, ואלה שכאן: רובם בלי השכלה מסודרת, כבר לא תמיד בקו הבריאות, עברו כבר ראיונות עבודה ולא נכנסו לשוק העבודה, חלקם אפילו לא רוצים כבר לעבוד יותר... מה אני עושה כאן איתם?
המפגש הסתיים וחזרתי הביתה מותשת. תהיתי מה בכלל אני הולכת לעשות במפגש הבא, ובזה שאחריו... הייאוש והסקפטיות שלהם גרמו לי לחשוש ולא להאמין בעצמי שיש לי איך להועיל להם.
אז כתבתי עוד מערך סדנה וחשבתי על הצרכים והרצונות אבל עדיין לא הייתי משוכנעת בתוכי. מדהים אותי איך למרות שכבר התנסיתי בזה כל כך הרבה פעמים עדיין אני נופלת באותה מלכודת. ואז התחלתי לחשוב עלי. מה המטרה שלי בעצם? לעזור להם להסתכל על עצמם קצת אחרת, לפתוח את הראש לכיוונים חדשים שיפתחו פתח קטן לשינוי. הרי ברגע שמשהו זז בראש, מתחילה תנועה ומשם כבר מתחיל שינוי.
המטרה השניה שלי היתה עבורי: למה בעצם אני עושה את זה. מה אני אשיג אם אני אצליח לעשות כאן קבוצה טובה שתעשה איזה שהוא מהלך חיובי. ונזכרתי למה התחלתי במקצוע הזה, איך נראו קבוצות אחרי תהליך משמעותי שעברו, איך אני חשתי בסיום התהליך הזה ואיך הוא מוביל אותי קדימה למקום אליו אני שואפת בחיי המקצועיים. ופתאום הראש עבר ממצב של 'לא נראה לי שאני יכולה, למה לקחתי את זה על עצמי בכלל, יש יותר טובים ממני' למצב של 'רגע, הצלחתי לעשות דברים דומים בעבר, יש לי כאן מטרה משלי, איך אני עושה את זה הכי טוב?'
המפגש הבא היה מקסים. הוא היה מרענן, עם אנרגיה טובה. הרשיתי לעצמי להעז ולאלתר תוך כדי ולא להילחץ מהם וראיתי איך הדברים מתחילים להתחבר להם ואיך הם עובדים באמת ולא רק כי אני אמרתי להם לעשות את התרגיל. פתאום ראיתי אותם לוקחים אחריות ומתעניינים ומתחילים לזוז קצת בתוכם. ראיתי איך חברי הקבוצה הבינו שאכן יש קושי אבל הם לוקחים על עצמם את האחריות על התהליך ומוכנים לתת צ'אנס לעצמם להתקדם!
בכל מקום שבו אנו מרגישים ייאוש וחוסר תזוזה הראש שלנו עובד במצב של 'אני לא אצליח, אני לא יכול, למה בכלל לקחתי את זה על עצמי…' במצבים כאלה הדבר הכי טוב זה לשבת עם עצמי בשקט ולשאול שלוש שאלות:
1.למה אני עושה את זה?
2.מה המטרה שלי ואיך זה מקדם אותי לשם?
3.איך אני יכול לעשות את זה הכי טוב?
כשאני עונה לעצמי בכנות על השאלות האלה פתאום יש מפנה בתהליך החשיבה שלי. מהשאלה 'האם אני בכלל יכול, ואיך אני מצליח לצאת מזה באלגנטיות' אני עובר למצב חשיבתי של ערך, רצון, מטרה ומה יקח אותי לעבר המטרה שלי. איך הבעיה הזאת היא בעצם אתגר שאני יכול לעבור אותו בהצלחה! אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול משהו שלקחתם על עצמכם ומתחילים להתייאש, תשאלו שלוש שאלות... זה יפתח לכם פתח חדש!
אפרת ליבוביץ' צילום: באדיבות המצולמת
אפרת ליבוביץ' היא מנהלת פרויקטים, מנחה ומלווה תעסוקתית "אקומנא" בע"מ, efrat@acumana.co.il, מוזמנים לדף הפייסבוק שלנו "אקומנא- חשיבה שתזיז אותך"