לפני כאחת עשרה שנים נישאו בנצי פוקס, תושב יצהר, ומיטב, אשתו. בנצי היה אז בן עשרים ותשע, ומיטב הייתה באותה העת כבר אמא לארבעה ילדים מנישואיה הקודמים, הגדולה ביניהם בת אחת עשרה. בעלה הראשון של מיטב, אריאל ז"ל, נפטר ל"ע כתוצאה מאי ספיקת כליות. באותו הזמן, פוקס עוד לא ידע על סגירת המעגל שהוא עתיד יהיה לעשות עשר שנים מאוחר יותר, כשבעצמו יתרום כליה.
כשאנו מדברים עם בנצי, יש משהו כובש בפשטות שהוא משדר - איש ענייני, שלא רואה במעשה התרומה שלו דבר מעורר התפעלות כלשהי.
את תודעת החסד והעשייה, קיבל בנצי מהוריו. אביו, ממקימי השומרון, ייסד את העמותה של ישוב אלון מורה, ועמד בראשה. מבחינתו, העובדה שגם הוא יחפש את דרכו לתרום לחברה, הייתה די מובנת מאליה.
איך הגעת, בעצם, לתרומת כליה?
"אנשים נחשפים כל הזמן לעשייה ציבורית. יש כאלה שעוסקים בקירוב, הולכים לגור בגרעין תורני מתפתח. אחרים בחינוך, בסיוע לזולת. באופן עקרוני, כל אחד מתחבר לסוג העשייה שמתאים עבורו. אדם יכול להעריך הרבה דברים, ובכל זאת – זה לא יבוא אצלו לידי ביטוי בפועל, מאחר וזה לא הולם את היכולות שלו, ואת אורח החיים שלו.
"המודעות אצלי לנושא של תרומת כליה, הייתה מאז נישואי עם מיטב. בעלה הראשון– אריאל ז"ל – היה מושתל כליה בעברו, שנאלץ לחזור שוב לטיפולי הדיאליזה, ונפטר בזמן התהליך הארוך לתרומה. כשחשבתי על זה ברצינות, הבנתי שמדובר כאן במשהו שאולי מתאים לי, שמסתדר עם החיים שלי ועם היכולות שלי. אני פועל בניין, אדם בריא, ברוך השם, כך שלתרום כליה – היה נראה לי אפשרי. כמו כן, העובדה שמדובר במעשה נקודתי ופרקטי, שלא מתפרש על פני תקופה ארוכה – גם כן ישבה לי טוב. לו הייתי צריך לעבור דירה, לחפש מקום עבודה חדש – כמו שעושים אנשים שהולכים לחזק גרעינים תורניים - זה היה משהו אחר. כל אחד צריך פשוט לחפש את מה שמתאים לו, באופן אישי".
הכאבים, הניתוח – כל אלה לא הרתיעו אותך?
"תהליך הבדיקות ארך כתשעה חודשים, שבמהלכם היה לי את הזמן לחשוב על הנושא, להפנים ולעכל. ברוך ה', לא היה קשה לגוף שלי לחזור לעצמו. אחרי שלושה ימים, כבר הלכתי לתפילות. הביאו לי כסא גלגלים, אבל לא נגעתי בו. בסך הכל, אפשר לומר שחזרתי לתפקוד די מהר".
החזרה לעבודה, לעומת זאת, לקחה לבנצי זמן רב מהרגיל – כתוצאה מהדרישות הפיזיות שהיא מציבה. רק לאחר חודש וחצי יכול היה לעבוד מחדש, וגם אז – היה עליו להיות זהיר יותר בכל הנוגע למאמץ יתר ולהקפדה על שתיה.
"גם בזה אני בעצם רואה יתרון", הוא אומר מתוך צורת ההסתכלות החיובית שלו, "התקופה הזו הייתה ממש מתנה. פתאום היה לי זמן לעצמי, יכולתי ללמוד, לנוח, להספיק כל מיני דברים שעד עכשיו לא הזדמן לי לעשות".
לקראת סוף תהליך הבדיקות, שיתף בנצי את חמיו ואת הוריו – שגיבו אותו, וקיבלו את הבשורה בצורה עניינית ונרגשת. את שאר המכרים, שיתפה אשתו רק ביום הניתוח, כשהיא מעבירה את שמו בצירוף בקשה לתפילה.
"שלושה שבועות לפני הניתוח, נתקלו שניים מהילדים בפרוספקט של מתנת חיים", משתף אותנו בנצי באנקדוטה נחמדה. "הם עדיין לא ידעו; התכוונו לידע אותם קצת לפני הניתוח. הקטע המעניין היה, ששניהם נגשו אל אשתי – כל אחד בנפרד, ללא תיאום עם השני – והתעניינו באיזה גיל מותר כבר לתרום כליה... ככה יצא, שכאשר ספרנו להם – הם גם כן קבלו את הידיעה בהבנה ובקלות. הם נורא התרגשו".
בנוסף לכך, בנצי אף ידע מראש את המשפחה של אריאל. "הם מאוד התרגשו", הוא מספר. "אמרו לי שהם נורא מעריכים את זה".
כשאנו שואלים את בנצי, אם יש לו מסר כלשהו להעביר, הוא נבוך מעט שוב.
"אני משתדל לא לעשות מזה יותר מדי עניין, לעבור הלאה – ככה זה יותר קל בשבילי".
הוא חושב מעט, ומוסיף:
"כמו שאמרתי בהתחלה – ישנם סוגים שונים של חסד, וכל אחד צריך לחפש את מה שמתאים לו. לי היה נראה אפשרי הקטע של התרומה. כמובן שגם עבורי זה מאמץ, והוא היה מלווה בחששות. לכל אחד כנראה יש את הזמנים בהם הוא שואל את עצמו: 'למה נכנסתי לזה בכלל'?
יש אנשים שלא מתאימים – מבחינת הכוחות הפיזיים – לתרום כליה, אבל עושים דברים מדהימים עם המשפחה, שאחרים לא מסוגלים. לכל אחד יש את המקום שלו לתרום לעולם, בצורה המתאימה לו ולפי הכלים והכוחות שנתן לו הבורא. לא רק תרומת כליה היא דבר מיוחד, גם מחנך עושה עבודת קודש. אנחנו צריכים למצוא את המקום שלנו לעשות, אבל גם לדעת לכבד ולהכיל את זה שמישהו אחר, תורם לעולם בצורה שונה מאיתנו, ולתת לו את המקום שלו".
טוען קובץ..
להורדת הקובץ ">לפרטים נוספים והורדת חוברת 'מתנת חיים' לחצו כאן