צניעות: המצווה שניתנה דווקא לנשים

בנות רבות התחילו היום את שנת הלימודים באולפנות ובבתי הספר, במוסדות בהם דרישות הצניעות קפדניות ומחייבות, האם הן מבינות את המשמעות של הצניעות? האם היא פנימית להן והן יקיימו אותה בשמחה? אביה ביטון בטור אישי על היופי בצניעות

חדשות כיפה אביה ביטון 01/09/19 16:49 א באלול התשעט

צניעות: המצווה שניתנה דווקא לנשים
צילום: shutterstock

יש שיח כזה על צניעות, אפשר להגיד שזו אחת המצוות המדוברות ביותר בקרב העולם הנשי, לאורך חיים שלמים, מגיל הנעורים והלאה. זה מתחיל אי שם בשנים המוקדמות של האולפנא, כשהמראה החיצוני הופך לרלוונטי ותופס מקום של חשיבות, ופתאום החצאית הארוכה ושרוולי השלושת רבעי שהגעת איתם מהיסודי כבר לא מוצאים חן בעינייך, נוסיף לזה את הדעתנות של גיל ההתבגרות והנה קיבלנו נערה מבולבלת ומורדת שלא מבינה ולו לרגע למה היא צריכה ללבוש חצאית מתחת לברך וחולצה ארוכה, סיפור חיי.                                           
גם אני מרדתי, שאלתי אלף שאלות, כעסתי, התווכחתי ומה לא, לא הבנתי למה שמישהו יחליט לי מה ללבוש ומה ההבדל בין סנטימטר אחד למעלה או למטה, ומה זה אומר עליי? זה המשיך ללכת איתי, שנים ארוכות שהייתי בטוחה שאני יכולה להיות הכי דתייה בעולם גם עם חצאית מיני קצרצרה ושרוולים קצרים עוד יותר, עד שהתבגרתי, גם בגיל וגם מבחינה פנימית, החלטתי שאני רוצה לעבוד את השם באמת, והקב"ה שלח אליי קולות רבים שקראו לי לחפש את עצמי ולהבין מי אני ומה אני רוצה להיות בחיים.

צילום: shutterstock

הבנתי שזה נחמד ואפילו מאוד לשחק על שני עולמות אבל אני לא רוצה חיים שכאלה, ואפילו ידעתי עמוק עמוק בפנים שזו לא האמת, זאת אומרת רציתי לחשוב שיש אמת שכזו אבל ידעתי אי שם בנקודה הכי נקייה בלב שלי שאלה סיפורים שאני מספרת לעצמי. רציתי בית של תורה, חלמתי על איש ירא שמיים, שיאהב את התורה ואת הקב"ה יותר מהכל, רציתי פנים שקשור לחוץ וגוף שקשור לנפש, רציתי צניעות אמיתית, כזו שמספרת על עומק פנימי, שמקשרת אותי להשם יתברך באמת.
לא בגלל מה שיגידו אחרים או אם יסתכלו עליי בצורה כזו או אחרת, להיפך, וגבוה מכך, כי אני עומדת מול השם יתברך, ואני 'הקטנה' אבל הגדולה כל כך שהיא הפנים שלו בעולם, ואני רוצה להצניע לכת עם השם אלוקיי.

אנחנו דור דעתן שכזה, מאבדים בדרך פשטות נצרכת כל כך על עולם המצוות, כזו שחייבת ללכת עם עבודת השם, לדעת לשים לרגע בצד את כל התהיות, ההתלבטויות והמחשבות ולהגיד לעצמי "קשה לי, אבל אף אחד לא הבטיח שיהיה לי קל, בחרתי בדרך השם, ונעשה ונשמע". להגיע לקב"ה ולמצוותיו עם ענווה אמיתית, להצליח להשתיק את הגאווה שלי לכמה רגעים, את קולות המתחברת לא מתחברת, באלי לא באלי, ולבחור לקיים, כי צריך, כי חכמים וגדולים ממני דרשו בכך, אלו שהקב"ה בחר בהם להעביר עד אלינו מצוות רבות שאנו נדרשים בהן. זה הולך איתי ועוזר לי לדייק את עצמי יותר ויותר, עוזר לי לשמור על שפיות ומשחרר אותי מהשעבוד לעצמי, שעבוד לדעותיי ושעבוד לקולות שנכנסים בי.
אני מכירה את זה מקרוב, מתקשה לראות שחולשות הופכות לאידיאלים, שאנחנו פעם אחרי פעם מתרצים לעצמנו שזה לגמרי בסדר לחיות שנים על גביי שנים עם צניעות מתפשרת, עם הסכמה וקבלה כבר למצב נתון, בלי שאיפה או רצון להתקדמות, כמו הקול המוכר הזה של "מה לעשות ככה נולדתי, כועסת, וטוב לי עם זה" בלי שום כמיהה לבחירה בטוב או שאיפה להתקדם, התפשרות על מצב נתון שמספר לנו פעם אחרי פעם שאנחנו בסדר גם ככה.

צילום: shutterstock

בקיץ מרגישים את זה יותר, פתאום הצניעות הופכת לקשה בהרבה, מסירות נפש אמיתית, בחירה יומיומית. לפני שבועיים לערך כשלקחתי חלק במחנה קיץ לנוער דתי פגש אותי שם נער אחד, שבתמימות אמיתית שאל אותי "לא חם לך ככה עם כל הצניעות הזו"? אז קודם כל חייכתי, ואמרתי לו שנכון, חם לי מאוד, אבל צריך להתלבש צנוע. ככה, בפשטות. צניעות זו בחירה, בחירה של יום ויום, החלטה שאני מקבלת על עצמי עול מלכות שמיים גם בדברים שקשים לי, ואולי שם במיוחד יותר מבכל מצווה אחרת, במקום בו אני שואלת את עצמי 'מה השם רוצה ממני'?
אנחנו בדור שכזה, דור שרוצה להתחבר ולהרגיש, לעשות רק מה שטוב לנו. אני חושבת שזה מדהים להיות מחוברים, לאהוב ולהרגיש חיבור למה שאנחנו עושים, אבל, וזה ה'אבל' הגדול, קיום המצוות לא צריך להתחיל משם, זה יכול לבוא אחר כך, למצוא בתוך הקיום של המצווה את החיבור שלי אליה, אני מרגישה את זה במיוחד במצוות הצניעות, מבינה שזה קודם כל לקיים ועם הזמן ללמוד לאהוב את זה באמת, לייפות ולייקר אותה, לגרום לה להיות הדבר שאני הכי אוהב בעולם, עם הזמן אני מבינה למה המצווה הגדולה והחשובה הזו ניתנה דווקא לנו הנשים, הקב"ה מבקש מאיתנו להראות לו את אהבתנו הרבה אליו דווקא בדברים שהכי חשובים ויקרים לנו בעולם, גופנו, יופיינו ושערותינו. ואין לנו יפה מן הצניעות בעולם, כמה אהובה ויקרה היא המצווה הזו, כמה קדושה, טהרה ונקיות היא מביאה איתה, מיוחדת ואצילית כל כך.

 

הכותבת היא סטייליסטית, עורכת מגזין התורה והאופנה סוליקא, מחנכת ויוצרת. 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן