העלאת גיל הפרישה לנשים: הטבה או אפליה?

כוונותיהם של גורמים במשרד האוצר והביטוח הלאומי להעלות את גיל הפרישה גם לנשים, הציפו את הנושא כשהדיון בעקבותיו עוסק בשאלה: האם זהו צעד נכון? עו"ד אורית נהיר מסבירה את ההיסטוריה וההיסטריה סביב הפנסיה ומה היא ממליצה למשרד האוצר לעשות לפני ההחלטה הסופית

עו"ד אורית נהיר 22/07/21 14:57 יג באב התשפא

כדאי להעלות את גיל הפרישה?, צילום: shutterstock
כדאי להעלות את גיל הפרישה?, צילום: shutterstock

בימים האחרונים נשמעו קולות מכיוון משרד האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים. מדובר בהעלאת גיל הפרישה שתוצאתו שלילה של הזכות שניתנה לנשים, שנועדה לתקן את אפליית הנשים אשר הייתה קיימת בשוק התעסוקה במשך עשרות שנים וזאת כחלק מההעדפה המתקנת. האם הקולות האלה הינם חיוביים או שמא מדובר בהצעה שתגרום לכך כי התינוק יישפך יחד עם המים?

במהלך השנים נעשו צעדים רבים לצורך צמצום אי השוויון בין נשים לגברים, גם בעניין גיל הפרישה, ולשם כך הוקמו ועדות רבות. הוועדה האחרונה אשר את המלצותיה מבקשת הממשלה ליישם כעת הוקמה בשנת 2016 ונקראה הוועדה לבחינת העלאת גיל הפרישה  לנשים (להלן – הוועדה). וועדה זו המליצה להעלות בהדרגה את גיל הפרישה לנשים ובמקביל לבצע צעדים משלימים אשר ימנעו את הפגיעה הצפויה בחלק מהנשים. 

לצורך הבנת הדברים יש להבחין בין המצב שהיה קיים בישראל לפני כמה עשורים, לפיו היה גיל פרישה כפוי שונה לנשים, דהיינו נשים היו חייבות לצאת לגמלאות בגיל צעיר יותר מאשר גברים, לבין המצב החוקי היום, בו גיל הפרישה של נשים מגלם בחובו זכות בחירה לאישה, ובעיקר זכויות. 

מקורה של הגישה כי גיל פרישה כפוי לנשים הינו הטבה, שתאפשר להם להשתחרר מעולה של העבודה בגיל צעיר יותר הינה בגישה הפטריארכלית ובעובדה שבימים קדומים עיקר עבודתה של האישה הייתה עבודת כפיים. לפיכך מן הראוי, לפתוח כל דיון בעניין זה, במילותיה החריפות של השופטת שושנה נתניהו בפסק הדין בעניין ד"ר נעמי נבו, שבשלושה משפטים קצרים אמרה את הברור מאליו:

"מצער הדבר בעיניי, כי בישראל של ימינו לא היה זה ברור ומובן מאליו, כי כפיית פרישתה של אישה מעבודתה בגיל מוקדם מאשר גבר מהווה הפליה. מאז דור המייסדים והחלוצים לקחה האישה ולוקחת עד ימינו חלק שווה עם הגבר בעשייה בכל שטחי החיים ואינה נופלת מהגבר ביכולתה לעשות כן, על-אף המטלות הנוספות שהיא נושאת בהן כרעיה וכאם.

צילום: Nati Shohat/Flash90

ההפליה מתבטאת בעיניי לא רק בהפסד הכספי הנגרם לה על-ידי הוצאתה לפרישה בגיל צעיר יותר, אלא גם, ולדידי בעיקר, בכך שנמנע ממנה, דווקא בגיל שבו היא פנויה יותר לכך, להגיע להישגים, להשלמה ולפריחה במימוש כישוריה וכישרונותיה השונים".

מי הייתה ד"ר נעמי נבו וכיצד היא השפיעה על נשים בשוק התעסוקה?

ד"ר נעמי נבו הועסקה כסוציולוגית בכירה בסוכנות היהודית לישראל. בהגיעה לגיל 60 היא נדרשה לפרוש לגמלאות בהתאם לחוקת העבודה של הסוכנות. ד"ר נבו טענה כי מדובר באפליה אסורה ופנתה לבית הדין לעבודה. בתי הדין לעבודה, הן האזורי והן הארצי דחו את תביעתה, והעיתונות אף הכתירה את מאבקה בכותרת "התקדים השלילי של נעמי נבו" (מעריב, 18.12.1985). אך ד"ר נבו לא אמרה נואש ועתרה לבית המשפט העליון כנגד החלטת בית הדין לעבודה. בפסק דין חד וברור, קבע השופט גבריאל בך כי חיוב נשים לפרוש בגיל 60 מהווה אפליה אסורה, וכי לאישה יש את הזכות לבחור להמשיך ולעבוד עד גיל 65, שהיה באותה העת גיל הפרישה לגברים. 

מאבקה של ד"ר נבו נשא פירות עוד לפני שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, שכן בעקבות פסיקות בתי הדין לעבודה נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987 (אשר הוחלף בשנת 2004 בחוק גיל פרישה), אשר איפשר לנשים להמשיך ולעבוד עד גיל הפרישה של גברים מבחירה שלהן בלבד, וכן נחקק חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. ד"ר נבו אף הייתה ממקימות שדולת הנשים בישראל, אשר המשיכה לקדם את זכויות הנשים בחקיקה ובפסיקה לאורך השנים. 

אך מסתבר שלא היה די בפסיקת בית המשפט העליון בעניינה של ד"ר נבו שכן 12 שנים לאחר מכן שוב דחו בתי הדין לעבודה, הן האזורי והן הארצי, את תביעתן של איתנה ניב ונעמי אורטל. איתנה ונעמי היו עובדות קופת החולים כללית אשר פרשו במסגרת תוכנית לפרישה מוקדמת, אך בניגוד לגברים שפרשו יחד איתן הן לא קיבלו פנסיית גישור עד גיל 65 ובכך נפגעו זכויותיהן הפנסיוניות. בית המשפט העליון קיבל את העתירה וקבע כי על אף שלכאורה היה מדובר בהסכם פרישה אישי, הואיל והתנאים היסודיים של הסכמי הפרישה שלא היו נתונים למו"מ היו מפלים מעיקרם, הרי שמדובר באפליה פסולה ולפיכך בית המשפט פסל את ההסכמים המפלים והחזיר את הדיון לבית הדין לעבודה. 

עד שנת 2015 הייתה אבחנה מגדרית נוספת, מובנית, בתקנונים של קרנות הפנסיה בכל הנוגע לאובדן כושר עבודה. ביחס לגברים נקבע שברירת המחדל הינה גיל 67 כך שגבר היה נדרש להפריש פרמיה יותר גבוהה אך לצד זאת הוא היה זכאי לתגמול ביטוחי במקרה של אובדן כושר עד לגיל 67. ביחס לנשים נקבעה ברירת מחדל של גיל 64 כך שהפרמיה הייתה נמוכה יותר אך גם הכיסוי הביטוחי היה פחוּת. החל משנת 2015, בהתאם להנחיות הממונה על שוק ההון, ברירת המחדל ביחס לכל עובד ועובדת הבוחרים בכך הינה גיל 67. בכך אויינה האפליה. 

את המצב החוקי כיום והמשמעות של האבחנה בגיל הפרישה בין נשים לבין גברים תיארה הוועדה בשנת 2016 באמצעות האיור הבא:

יוצא אפוא כי היום, לאחר כל ההתפתחות הפסיקתית והחקיקתית, גיל הפרישה המוקדם של נשים, אשר זכאיות גם להאריך את משך חיי העבודה שלהן עד לגיל פרישה חובה ואף מעבר לכך, איננו מהווה אפליה אלא הטבה שהינה בגדר העדפה מתקנת. 

נראה שבנסיבות אלה יש להפנות את הזרקור דווקא לדבריה של פרופ' רות בן ישראל, אשר הציגה דעת מיעוט ברורה וחד משמעית שדחתה את המלצות הוועדה, וכך היא כתבה:

כידוע, להעלאת גיל הפרישה השלכות שליליות דרמטיות על נשים, במיוחד אלו המועסקות בשכר נמוך, מקצועות שוחקים ואלו הנמצאות בפריפריה החברתית והגאוגרפית של מדינת ישראל. ההשלכות חמורות במיוחד לגבי נשים שלא צברו זכויות פנסיוניות הולמות במהלך חייהן, עקב שכר נמוך, מקצוע שוחק, מטלות גידול משפחה ונסיבות אחרות הייחודיות לנשים. נשים אלו ייפגעו מדחיית זכאותן לקצבת זקנה עקב העלאת גיל הפרישה, ובהיעדר חיסכון פרטי מספק, יידונו לחיי עוני. לאור ההשלכות החמורות, לא ניתן לתמוך בהמלצות להעלאת גיל הפרישה לנשים, בהיעדר קיומו של ארגז כלים מקיף ומשמעותי להתמודדות עם הפגיעה המהותית של צעד זה. לצערי, הכלים הנכללים בדוח הוועדה אינם נותנים מענה הולם ושלם להיקף הפגיעה הצפוי.

עמדתה זו  של פרופ' בן ישראל הינה צריכה לעמוד לנגד עיננו טרם ביצוע השינויים אשר יש בהם שלילה ופגיעה בנשים ובתהליכים שטרם נסתיימו.

לפיכך רצוי וראוי, הן מבחינה מוסרית חברתית והן מבחינה כלכלית, שהצעדים המשלימים עליהם המליצה הוועדה הם אלה שייושמו לאלתר עוד לפני העלאת גיל הפרישה לנשים. רק לאחר שצעדים אלה יוכחו כאפקטיביים תישקל העלאת גיל הפרישה, שכן גם לפי נתוני הוועדה טרם בשלה העת לבטל את העדפה המתקנת שניתנה וניתנת לנשים בשוק התעסוקה, שכן האפליה התעסוקתית טרם חלפה מן העולם. 

בהערת אגב יצוין, שככל שנראה החשש מבחינת סוגיה זו בצורה מעמיקה ומאוזנת הביאה את שר האוצר להכריז כי שינוי זה ייעשה במסגרת חוק ההסדרים ולא בחקיקה נפרדת. ייתכן שהחלטה זו עוד תביא את הסוגיה לפתחו של בג"צ, אשר כבר עשה כברת דרך בהגנה על זכויות הנשים בתעסוקה וייתכן שתפקידו טרם הסתיים. 


****************

יובהר שכל האמור לעיל מהווה מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי פרטני ומותאם בכל מקרה ומקרה, ולפיכך אין להסתמך עליו בכל צורה שהיא.

הכותבת היא שותפה מייסדת של משרד עו"ד אורית נהיר ושות', עורכי דין וגישור. מגשרת מוסמכת, יושבת ראש ועדת התעסוקה לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט- 1949‏ במשרד הביטחון, חברת ועדת דיני העבודה הארצית של לשכת עורכי הדין, חברת הוועדה למשפט עברי הארצית של לשכת עורכי הדין, חברת ועדת חדלות הפירעון הארצית של לשכת עורכי הדין וחברת ועדת המשנה להליכי חקיקה של ועדת חדלות הפירעון, חברה במאגר נשים מומחיות של הרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי .

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

/
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר