השבוע נציין תאריך מיוחד בתולדות הציונות הדתית – מאה שנים לעליית הרב קוק לארץ ישראל, ומינויו לרבנות יפו והמושבות. בכ"ח באייר תרס"ד (1904) הגיע הרב קוק זכר צדיק לברכה לחופי הארץ, ומאז לא פסקה השפעתו הניכרת על ארץ ישראל בכלל ועל הציונות הדתית בפרט. מהבחינה ההיסטורית הזיווג בין בית המדרש של הרב קוק לבין הציונות הדתית לא היה פשוט כלל ועיקר, ועל כן הוא התחולל עשרות שנים לאחר פטירתו. אף שנראה כלפי חוץ שמדובר בקשר אורגאני, הרי שלמעשה מדובר בשתי תנועות שונות. ברם, בעשרות השנים האחרונות התלכדו שתי התנועות וכמעט היו לאחת, והתברכו האחת מהשניה. בית המדרש של הרב קוק התברך בכך שמצא בציונות הדתית כלי להוצאתו החוצה. מבית מדרש אזוטרי וקטן הפך לתנועה של ממש, והשפיע השפעה ניכרת על דמותה של מדינת ישראל. מבלעדי הציונות הדתית לא היה למשנת הרב קוק ממשיכים של ממש בעולם המציאות, והוא ח"ו היה נותר כמו אישים דגולים ורבים אחרים שלא זכו למה שזכה. דוגמה לדבר, במקביל לרב קוק פעל גם רבי צדוק הכהן מלובלין, שמשנתו נושא בחובה אנרגיות אין ספור, ומאמרים רבים המשווים בין משנתו לבין משנת הראי"ה יצאו לאור. אף על פי כן נותרה משנתו צפונה וידועה ליודעי ח"ן ולמחפשי תסיסה רוחנית מבני הישיבות הגבוהות.
אף הציונות הדתית התברכה מהמפגש עם משנת הראי"ה. המפגש הציל אותה משקיעה בתהום הבינוניות, ומתדמית עצמית נמוכה וכנועה. בית המדרש של הראי"ה הזין את עולם הגאולה והתחייה, החתירה אל הדמות המלאה והשלמה, ראיית יסודות הקודש שבכל עניין ומבט מיוחד על הדור ועל החילון. למעלה מכך, משנת הראי"ה לא עסקה רק בשאלות לאומיות וכלליות, כי אם התוותה דרך של חיים יהודיים בעת תחייה. הראי"ה לימד משנת תשובה מיוחדת, שדיברה בשפת הדור, וביארה כי אין התשובה נחלת זקנים בעלי שער שיבה בלבד, כי אם מהלך חיים מלא גבורה ושמחה ועוצמה. הראי"ה דחף לפריצת ארבע אמות של הלכה אל עבר מרחבי התורה כולה. הוא הורה ללמוד אמונה ותנ"ך, בד בבד עם החובה לסדר את עולמו של המעשה בהלכה ברורה.
פריצת שערי בית המדרש הייתה גם אל עבר תחומים הנראים רחוקים מאוד מעולמה של תורה. הספרות היוותה במשנתי יסוד גדול – גם במישור הטקטי מתוך הכרה שלא ניתן ליצור מגע תרבותי עם החברה החילונית שלא דרך הספרות, וגם מבחינה עקרונית כחלק מהשבת כוחות החיים למקומם. מבלעדיו לא היו לנו שורשים רעיוניים במגע עם התרבות בכלל. הוא שהתווה דרך הכוללת את כל גילוי התרבות והמחשבה העולמיים בעולמה של תורה, תוך הבדלה והבחנה בין מדרגות שונות בגילויי החיים – הקדוש והקדוש יותר. לא לחינם מכנים אותו "הרב" אף אלה שלא ראו לא אותו ולא את בכירי תלמידיו – רבנו הוא, שכן מבלעדיו היינו צומחים במהפכה כללית בכל תחומי החיים ללא בסיס רוחני להתמודד עימה.
מאה שנים לאחר עלייתו לארץ מציינים לא רק מבט אל העבר כי אם גם תביעה אל העתיד. מפעלו הגדול של גילוי האמונה בכל מקום של כפירה לא תם, ואנו נתבעים להמשיך מפעל זה; החתירה לתלמוד תורה מלא ורחב אופק היא אחת מבשורותיו, וזו ההזדמנות להתגבר ולהמשיך ולחולל את המהפכה התורנית הפנימית שבנו. הקריאה שלו ליצירה עצמית, לחרות ולחופש, לאותנטיות ויושר לב הם חלק בלתי נפרד ממשנתו, ואנו מצויים לחדש את הברית עם קריאות אלה, ולהאזין גם לתנאים שהציב כדי להיות ראוי לחרות ולחופש זה. מפעלו הספרותי העצום הולך ונחשף, ומכיל בתוכו אנרגיה אין סופית היכולה להזין עוד דורות רבים של מהפכה רוחנית, וביום ציון עלייתו נקבל על עצמנו להמשיך לעלות בדרך המיוחדת של כל אחד המונהרת באורו של הכהן הגדול מאחיו – הרב אברהם יצחק הכהן זכר צדיק לברכה.