הנוער כנייר לקמוס

"הנוער לעולם אינו יכול להיות טוב יותר מהחברה בה הוא צומח. בדרך כלל הוא מהוה נייר לקמוס המזהה את הבעיות בחברה המבוגרת.אם חלקים ניכרים בנוער הישראלי מתנהגים באופן מעורר התנגדות ולעיתים שאט-נפש, זה לא צומח בחלל הריק".

חדשות כיפה אמנון דנקנר 08/07/04 00:00 יט בתמוז התשסד


לפני כמה שנים הייתי באושוויץ עם פמלייתו של יצחק רבין. הוא לקח איתו כמה ניצולי שואה, ומהם בחרתי להסתובב עם נח קליגר ועם גוגול של המפוחיות. בהתחלה די נדהמתי לראות ולשמוע אותם מתבדחים, עליזים, במצב רוח מרומם.

אחרי מחשבה נדמה היה לי שאני מבין קצת: הם היו מאושרים מכך שהם חוזרים לשם בנסיבות של ביקור ממלכתי של מנהיג ישראלי. הם שמחו על שהם חיים. זה לא הפך אותם לקשי לב ומתנכרים לגורל אלה שנטבחו שם.
כמה דקות לפני וכמה דקות אחרי הטקס שהיה שם, הם היו קורנים משמחה. אבל בטקס גוגול בכה והתמוטט. כאלה החיים. חשבתי על המקרה הזה כשקראתי ושמעתי את דברי הזעזוע על התנהגותם של בני הקיבוצים במלון שלהם בוורשה אחרי ביקורם באושוויץ. מישהו קרא לזה "חילול הקודש". אחרים אמרו שכנראה בני הנוער "לא הוכנו כראוי לביקור".
אני יכול להבין אנשים - ובוודאי נערות ונערים - שביקור קשה באושוויץ מעורר בהם רצון לפורקן פרוע שכולו חיים: מין, אלכוהול, שליחת רסן. נפש האדם אינה בנויה על קווים סכמטיים. אי אפשר לדרוש מאנשים להתנהג על פי קלישאות האומרות כי אחרי חוויה מזעזעת כזאת, הם חייבים לשקוע בהרהורים כבדים ונוגים.
אני יכול להבין גם בני נוער, אשר כפי שדווח רבות בעבר, נסחפים אחרי ביקור במחנות ריכוז לביטויים של שובניזם פרוע. אני מוכן לעשות לכל אלה הנחה ולהאמין כי התגובות האלה אינן מעידות על לבבות אטומים אלא דוקא להפך - על נפשות רגישות המנסות לגונן על עצמן.
אבל הבכחנליות וההתפרעויות של בני הנוער אינן צריכות להיות נדונות בהקשר של הביקור אושוויץ או במקומות שונים, אלא כשאלה נפרדת של התנהגות, ערכים, נימוסים ותרבות. גילויים של פריעת חוק, מוסר ונימוס אצל בני נוער אינם נדירים, לא בביקורים בחו"ל ולא בארץ.

זה לא קשור לאושוויץ אלא לבתי ההורים ולבתי הספר, לרחוב, לטלוויזיה ולמסרים שהחברה משדרת אליהם.
קמיצת השפתיים ונענוע הראש על הנוער היא תופעה נפוצה בכל חברה אנושית, שכן העוינות והחשד בין מבוגרים לבין בני נוער הם מרכיב קבוע ונפוץ. הנוער לעולם אינו יכול להיות טוב יותר מהחברה בה הוא צומח. בדרך כלל הוא מהוה נייר לקמוס המזהה את הבעיות בחברה המבוגרת.
אם חלקים ניכרים בנוער הישראלי מתנהגים באופן מעורר התנגדות ולעיתים שאט-נפש, זה לא צומח בחלל הריק. בחברה מהסוג שלנו, שעדיין לא מצאה את הדרך להתנהל ולחנך על פי קווים מובהקים של תרבות עצמאית מוגדרת ומקיפה, התופעות האלה אינן צריכות להפתיע. כשנשאל את עצמנו מדוע תופעות כאלה לא יעלו על הדעת בחברה הדתית לאומית (שיש לה בעיות אחרות) נתחיל לתפוש את הכיוון אותו איבדנו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן