אל תתבייש, היה עצוב,
אל תצטער, אם תצטער,
זאת היא עונה כזאת, חבוב,
זה רק הסתיו - וזה עובר.
לך ערירי בליל העיר,
הבט לרום, חפש כוכב,
מותר, מותר גם לצעיר
להיות טיפה זקן בסתיו.
זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המייבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.
הנה באווירה כזאת
לנערה שוב אין אומרים:
"היי, בובה, מותק, בואי לרקוד"
אלא: "הביטי ליל סתוי...".
אתה צוחק: "שטויות שטויות"
מן התרגשות, "הו,מה פתאום..." -
אז למה זר סתוניות
שלחת לילדה שלשום?
זה הסתו עם הענן...
לפעמים אדם מוצא את עצמו בזמן אפור. זמן שהוא לא שמח. זה יכול להיות בגלל מסיבה מסוימת כמו פרידה או כישלון במשהו, אולם האדם לא רוצה לומר לעצמו (לפעמים אפילו בתת מודע) שהוא עצוב.
השלב הראשון שהמשורר מציע הוא: אל תכחיש - תתמודד!
אל תתבייש לומר לעצמך שאתה עצוב, אי אפשר להפוך להיות שמח אם עדיין יש עצב מסיום שיושב לך כמו אבן על הלב. אין לך אפילו על מה להצטער על זה. לכל אדם יש רגעים עצובים בחיים. פשוט צריך לדעת להתמודד עם הצער והעצב ולא להכחיש אותם.
אז איך אפשר להתמודד עם העצב והצער?
שלב ראשון - קח את התקופה הזאת בערבון מוגבל ותן לתקופה לעבור. דווקא התאמצות יתרה בתקופה כזאת יכולה להביא למשברים. שתה קפה, לך תנוח. "זה רק הסתיו, וזה עובר".
שלב שני - בבית השני נותן המשורר אפילו פעולה אקטיבית "הבט לרום, חפש כוכב" - עשה פעולות שכיף לך לעשות, ראה שעדיין יש דברים נחמדים בעולם.
ואם יש לאנשים הצינים שמסביבך הרבה מה להעיר. חשוב שתדע: מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו.
לכולם יש נפילה, רק חשוב לדעת שבזמן הנפילה צריך לשמור על פרופיל נמוך ולאגור כוחות.
כן, זה הסתיו, תקופה מעצבנת, משגעת. אפילו לא תקופה קשה כמו חורף שבה הכל ברור, שחור ולבן, אלא סתם תקופה לא טובה. ואפילו מי שמנסה להכחיש בכל זאת זה צובט לו אי שם, עמוק עמוק בתוך הלב.
אז להתנתק מכל הסביבה? לא! תחיה עם הסביבה כמו שאתה רוצה. אל תלך לרקוד - לך צפה על הכוכבים, לך תנוח בטבע. תהנה, עשה דברים בקצב שלך עם מי שבא לך לעשות.
ועכשיו בבית האחרון ניתן להבין למה הבחור מרגיש סגרירי - הוא מאוהב. לא תמיד זו הסיבה שאדם עצוב. אבל זו בהחלט יכולה להיות הסיבה. נראה שהאדם כן ניסה להתחיל עם אהובתו, אך היא עדיין לא החזירה לו תשובה. אז מה לעשות? לחכות בשקט וליהנות ממרק חם עם ספר טוב.