תכנס, תכנס. אוי, אני כבר רואה שאתה צריך כיפה! למה כיפה? תשאל כל אחד ברחוב, בן-אדם דתי זה אחד עם כיפה. אפשר לומר שאנו אנשי הכיפה. הכיפה היא אלוהים. אל תיבהל, ככה זה. נכון שפעם הכיפה היתה סמל למשהו מופשט יותר, אבל בחייך, עם הזמן התקדמנו. היום, ככל שאתה דתי יותר, הכיפה יותר גדולה, וכשאתה כבר צדיק, היא מקבלת גוון שחור אופטימי.
אז ככה, יש לנו במיוחד בשבילך SMALL. כשתתחזק, תוכל לקנות אלוהים ממש אקסטרה-לארג'. יש כל מיני צבעים ואפנות, אלוהים COOL. פעם היה IN אלוהים אמריקאי היום זה OUT. היום הולכים על אלוהים מינימליסטי. בכל מקרה, אם הוא לא יושב טוב על הראש וקצת מטריד אפשר לסדר אותו מחדש כל פעם, או אפילו להחליף.
תראה שם, בקצה החנות, כמה מצרכני הכיפות הכבדים שמעו אותנו ועכשיו מותחים את הכיפה הגדולה שלהם עד העיניים ואומרים: "מה פתאום אנחנו בכלל לא כאלה", ואחרים שם בפינה (רואה?) שאלוהים מכסה להם את האוזניים, מלחששים בקול מתחסד: "למה הוא אומר אלקים עם 'ה'" ו-: "איך הוא אומר דברים כאלה בקול, שיתבייש! בחור עם כיפה..." או: "אסור לבן אדם הזה להגיד כאלה דברים ליד הנוער שלנו". אבל בסך הכל, בשורה התחתונה (של הכיפה) כולם קונים פה, כי לנו הדתיים, יש דגש על אותנטיות. אנחנו מוכרים כאן רק אלוהים עבודת-יד. אין מכונה.
כיפה משגעת בחרת. מ-ש-ג-ע-ת. חמימה ונוחה, יושבת טוב. אריזת מתנה, או בשקית? מה, מראה? חה, חה. מראה! לא, אין בחנות הזו מראות, אבל תאמין לי יופי של כיפה בחרת... למה אין מראה? אם היתה לנו מראה לא היו קליינטים. המראה מעוותת את המציאות; אנחנו אנשים יפים, אנשי ספר, כאלה שקמים לזקנה באוטובוס, חלוצי הארץ, חיילים מופלאים, ולא מחפשים כבוד, או תודה. אבל המראות המעוותות האלה מבליטות את הקמטים. אנשים שהסתכלו יותר מידי במראות הורידו את הכיפה. מכיוון שיצרנו משוואה בין הכיפה לאלוהים, ממילא כל מי שרואה אותנו דרך מראה כזו, בועט גם באלוהים. אבל למדנו ת'לקח והיום אנחנו גרים בשכונות שלנו, הציוניות באמת, וכמובן שלא מחזיקים מראות, כדי לא להתקלקל רחמנא-ליצלן. ירמי הזגג השכונתי שהתנגד בזמנו לחוק הרבנות, הילך ערום וצעק נבואות זעם, עובר היום חינוך מחדש וחל שיפור במצבו, אם אתה כבר מתעניין.
"הי, אברם", אני מתנצל, זה שוב השובב הקטן, "אברם מספיק לפרום לי את אלוהים! לא ליד הקליינטים..."