בשבעה באוקטובר מצאו את עצמם מאות סטודנטים בישראל מול מציאות בלתי אפשרית. רבים נקראו לשירות מילואים ממושך, אחרים נאלצו להתמודד עם הורות צעירה ולידות בעיצומה של שנת הלימודים, וכל זה על רקע מלחמה שהפכה את סדר היום. במרכז האקדמי פרס בחרו שלא להותיר את הסטודנטים להתמודד לבד עם הקשיים. ההנהלה והמרצים החליטו על גישה חדשה: להתאים את המערכת למציאות המשתנה, גם אם זה אומר לשנות את כל מה שהאקדמיה רגילה לעשות.
המתווה שגובש היה חסר תקדים. במקום להמשיך בשגרה של שיעורים פרוסים על פני סמסטר, רוכזו המפגשים למספר מצומצם ואינטנסיבי. בחינות הוחלפו בעבודות במקומות שבהם ניתן, ונפתחו קבוצות נפרדות שיועדו במיוחד לסטודנטים במילואים, לכוחות הביטחון ולבני זוגם. המוסד גם שינה לחלוטין את צורת התקשורת עם הסטודנטים: במקום בירוקרטיה מסורבלת ופניות שלא נענות, נבנתה מערכת של זמינות מיידית. מרצים נתנו את הטלפונים האישיים שלהם לסטודנטים, והדיקנאט התחייב להשיב לכל פנייה בתוך יום.
רון בכר, סטודנטית לתואר שני במשפטים, חוותה מקרוב את השינוי. "בעלי היה במילואים חודשים ארוכים, ואני ילדתי באמצע השנה", היא מספרת. "בכל מוסד אחר היינו נאלצים לעצור את הלימודים. אבל כאן התאימו לנו את הקורסים, דחו מועדים, המירו מבחנים בעבודות. לא הרגשתי שאני נלחמת במערכת, אלא שהמערכת נלחמת בשבילי".
רון בכר בתמונה משפחתית צילום: ללא
הגמישות הזו לא הייתה מובנת מאליה, כאשר במשך שנים התרגלו הסטודנטים לכך שאקדמיה פירושה כללים קשיחים: מועדים קבועים, חובת נוכחות, תהליכים מסורבלים מול מזכירות. במרכז האקדמי פרס שברו את ההנחות האלה והפכו אותן על ראשן. המוסד אימץ גישה של התאמה אישית, גם אם זה דרש עבודה נוספת מהמרצים וממערכת המינהל. "כל השיעורים הוקלטו", מספרת רון. "גם כאלה שנדרשה בהם נוכחות חובה. זה אפשר לנו להמשיך ללמוד בקצב שלנו. מרצה אפילו אמר לנו: אם אתם לא יכולים להגיע, תגידו מתי נוח לכם ונעשה זום אישי. זו לא רק הקלה טכנית - זו תחושה שרואים אותך".
גם חוויית הלמידה עצמה השתנתה והתפתח קשר אישי בין המרצים לסטודנטים. אחד הסיפורים שמספרת רון בהתרגשות הוא על קורס הגישור. מדובר בקורס שדורש נוכחות מלאה, ובמציאות של מילואים ממושכים נראה היה שסטודנטים לא יצליחו לעבור אותו. אבל המרצה לקח על עצמו למצוא פתרון: מבחן אישי בתאריך מותאם, נוכחות חלקית בלבד, וליווי רציף בשיחות טלפון. "בעלי כבר רצה לוותר על הקורס", מספרת רון, "אבל המרצה פשוט לא הסכים. הוא דחף אותו להמשיך, ליווה אותו אישית עד הסוף, והפך את מה שנראה אבוד להצלחה".
לצד ההבנה האנושית, נשמרה גם הרמה האקדמית. המוסד הקפיד שהצמצום במספר השיעורים לא יהפוך לצמצום בידע. הסטודנטים למדו את כל החומר הנדרש, גם אם במסלול מותאם וגמיש יותר. "זה אולי היה אינטנסיבי יותר, אבל לא פחות מקצועי", אומרת רון. "הרגשתי שלמרות כל ההקלות, לא ויתרו לנו על האיכות".
ההבדל הורגש גם בהשוואה למוסדות אחרים. סטודנטים שעשו את התואר הראשון במקומות שונים תיארו חוויה אחרת לחלוטין - בירוקרטיה מסורבלת, תחושה של ריחוק בין הנהלה לסטודנטים, חוסר מענה. במרכז האקדמי פרס, לעומת זאת, התחושה הייתה של משפחתיות. "פה מדברים איתך כמו בן אדם", אומרת רון. "לא סיסמאות. לא 'תסתדרו'. באמת מקשיבים, באמת רוצים שתצליח. אפילו ראשי חוגים מדברים איתך ישירות, לפעמים מהבית. זה נדיר".
עבור זוג צעיר עם שני ילדים קטנים, שירות מילואים אינטנסיבי ולימודים לתואר שני, הגמישות הזו הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. "אם לא היו מתחשבים בנו ככה, לא היינו ממשיכים בלימודים", אומרת רון. "זה פשוט לא היה קורה. המוסד הפך לבית שני בתקופה שהכי היינו צריכים עוגן".
הסיפור של המרכז האקדמי פרס בתקופת המלחמה הוא לא רק סיפור של התאמות טכניות, אלא של תפיסה אקדמית אחרת. תפיסה שאומרת שסטודנט הוא לא מספר בתעודת זהות אלא אדם עם חיים מורכבים, ושמוסד לימודים יכול וצריך לגלות אחריות אמיתית כלפיו. התפיסה הזו הוכיחה את עצמה: סטודנטים שלא היו מצליחים לעמוד בעומס בתנאים רגילים הצליחו להמשיך ולסיים את התואר בזמן.
בעולם שבו אקדמיה נתפסת לעיתים כמרוחקת וקשוחה, המרכז האקדמי פרס הציג מודל אחר - אקדמיה אנושית, קרובה, שמבינה שהחיים לא תמיד מתיישרים לפי לוח בחינות. דווקא בזמן המשבר הגדול ביותר, הוא הראה איך מוסד יכול להפוך לקהילה שמלווה, תומכת ומאמינה בהצלחה של כל סטודנט, גם כשהכול מסביב משתנה.
לפרטים נוספים אודות המרכז האקדמי פרס הקליקו
בשיתוף המרכז האקדמי פרס