"עשר שנים אני גרה בנהריה. עד לאחרונה המקווה בשכונת עין שרה היה שבור ומיושן, מקלחונים עם זרם קלוש. חוויה לא אסתטית שלא מכבדת את המעמד. מגיעים ליום הזה פעם בחודש, את מחכה לו, מצפה לאווירה נעימה, רומנטית, את מרגישה מלכת העולם ופתאום זה. אם בעלי היה רואה איפה טבלתי הוא היה נרעש".
כך, מספרת גלית פרץ, היה המצב עד לאחרונה. מאז המקווה שינה את פניו. לפני מספר חודשים נחנך המקווה ששופץ ע"י 'המרכז הארצי לטהרת המשפחה' בשיתוף המועצה הדתית. "חידשו את הכל, עשו אותו מפואר. הוא נראה כמו ספא של מלון יוקרתי. בעבר כשהייתי רואה כלה באה לטבול הייתי שומעת אותה מרחמת על הנשים שטובלות במקווה באופן קבוע. עכשיו זה השתנה. לפני כמה ימים הייתי במקווה והייתה כלה, המקום היה כל כך מהמם והחוויה כל כך אסתטית, שראיתי את העיניים שלה ושל החברות הרווקות שלה וידעתי שהייתה לה ולהן חוויה טובה".
המקווה בפתחיהצילום: קובי כץ
פרץ מכירה לא מעט נשים שהפסיקו ללכת למקווה בגלל מפגש עם מקום מוזנח או מילה לא נעימה שזרקה בלנית. שני הפרמטרים האלה השתנו בנהריה מקצה לקצה. "אגב", מעידה פרץ על עצמה, "אני עצמי לא דתייה. אני הולכת למקווה בזכות בעלי. הרבה לפני שהתחתנו הוא אמר לי: 'אני רוצה שנשמור על טהרת המשפחה. אני רוצה שכמו שאני אוהב אותך, ה' יאהב אותנו'. לכן הלכתי גם למקוואות הכי מוזנחים, כי הבטחתי לו, ואני מרגישה את הברכה. למזלי הבלניות תמיד היו מקסימות אליי, בכל מקום שהגעתי אליו. אני כבר טובלת כמעט עשרים שנה".
זריקת מוטיבציה לנשים
"טהרת המשפחה היא היסוד שלנו כעם היהודי. כשאנחנו מאפשרים לעשות את המצווה בכיף, במקום מכובד ואסתטי, האישה מקבלת מוטיבציה לשמור עליה", אומר עקיבא ויינר, מנכ"ל 'המרכז לטהרת המשפחה'.
בעוד חודשים אחדים ימלאו למרכז שמונים שנה. המרכז הוקם בשנת תש"ב בירושלים על ידי הרב מאיר חי עוזיאל, הרב יצחק הלוי הרצוג ור' שלומקע מזוועהיל. בתקופתם לא הייתה פעילות ממוסדת של מקוואות, לכן הם הקימו ועד שירכז את הבקשות ויפעל לבניית מקוואות ביישובים ובערים הקטנות. אגב, המקווה הראשון שנבנה בעזרתם היה במושב תל עדשים החילוני שבעמק יזרעאל.
מאוחר יותר קמה המדינה ופעילות בניית המקוואות מוסדה ותוקצבה על ידי המשרד לשירותי דת והרשויות המקומיות, אבל במרבית הפעמים התקציב איננו מספיק. "ביישובים חרדיים ודתיים מאוד יש הבנה לצורך במקווה נשים. אבל בשאר המקומות אצטדיונים, גינות ופארקים קודמים לצרכים הדתיים, ואלה לא תמיד מתוקצבים", אומר ויינר. "תקציב משרד הדתות לעניין הזה הוא דל. כמה עשרות מיליוני שקלים לשיפוץ מקוואות ובנייתם ולמשכורות לבלניות. בנייה של מקווה עולה מינימום שני מיליון שקלים ויכולה להגיע עד כמה עשרות מיליוני שקלים, תלוי בגודל". כאן נכנס המרכז, שמגייס את התרומות ונותן את התקציב לתכנון, לעיצוב ולשיפוץ המקווה. לפעמים הוא נבנה מאפס במקום שלא היה בו מקווה מעולם מטעמים אידיאולוגיים של תושבי המקום או מחוסר צורך, ולפעמים המרכז מבצע במקווה הקיים שיפוץ עמוק כי המערכות בו התבלו". ויינר מספר על מקווה באזור המרכז שאריחי הקיר שלו נשרו על אחת הטובלות.
"אנחנו מקבלים פניות מגורמים רבים", הוא מספר, "מיישובים בפריפריה או מערים מאוד מעורבות של דתיים וחילונים. יש שכונה חדשה בעפולה שבה משרד הדתות הקציב 800 אלף שקלים לבניית מקווה, אבל הרשות המקומית לא הכניסה את היד לכיס". בשכונה הזאת התאכלסו 2,500 משפחות, אבל לא היה להן מקווה. "זה אבסורד, כי מקווה הוא המבנה הראשון שאמורים לבנות, לפני כל דבר אחר. קיבלנו פניות, נכנסנו לעניין והשלמנו את הסכום מתרומות".
הנראות של המקווה משפיעה מאוד על ההחלטה של נשים אם לטבול או לא. מקווה ישן עם חלודה, או שהוא נראה מיושן ועלוב, מצטרף לשמועות הרעות ולשיימינג שעשו כל השנים למקוואות והכלה מקבלת החלטה בהתאם. "כל כלה צריכה להביא לרב מסדר הקידושין אישור על טבילה ולכן כל כלה מגיעה למקווה. טבילת כלה היא או ראשונה או אחרונה, והמשימה שלנו היא לדאוג שזו תהיה הטבילה הראשונה שלה. כשהיא מגיעה למקווה עם המטען השלילי ששמעה כל השנים, אבל פוגשת מקום שדומה לספא ומקבלים אותה בנעימות ובצורה מכבדת עם מוזיקת רקע מרגיעה, היא רואה הכול אחרת".
לתרומות לארגון טהרת המשפחה לחצו כאן
מצוות טהרת המשפחה, אומר ויינר, מקיפה הרבה מאוד נשים בישראל, גם כאלה שקשה לדמיין. "אחוז גדול מהנשים שלא שומרות שבת, לפעמים אפילו לא שומרות כשרות, שומרות על טהרת המשפחה, גם אם לא לפי כל הכללים. אני רואה את זה בחנוכות שאנחנו עושים למקוואות, באספות ובפגישות שאנחנו מקיימים. כשבאתי לראות את המקווה ביישוב כלנית, פגשתי נשים שלא הייתי חושב שהן קשורות למצווה. מישהי סיפרה לי שכבר ארבע שנים היא לא הלכה למקווה בגלל המצב שלו. מישהי אחרת, ברחובות, אמרה לי: 'אני לא שומרת שבת, אבל למקווה כן הלכתי. בשנים האחרונות הפסקתי כי אי אפשר ללכת אליו, בגלל איך שהוא נראה'. זה כואב. מקוואות הנשים הם החצר האחורית של מדינת ישראל".
המקווה בפתחיהצילום: קובי כץ
השיפוץ של המקווה מביא אליו גם נשים נשואות שלא היו באות קודם לכן, מספר ויינר. "לפעמים אנחנו בונים מקווה חדש, כשהמקווה הקודם ישן וקטן מאוד ואי אפשר לשקם אותו, או כשלא היה במקום מקווה. לפעמים אנחנו מרחיבים את המקווה תוך כדי שיקום מהמסד ועד הטפחות. חימום תת־רצפתי, החלפת כל הצנרת, שינוי המבנה הפנימי והחיצוני, הקרמיקות, האמבטיות. אחרי שיפוץ כזה רואים קפיצה במספר הטובלות".
זו המצווה הבסיסית של העם שלנו. במשך דורות האימהות והסבתות שלנו מסרו עליה את הנפש וצריך לדאוג שהיא תימשך. פעילות המרכז מתקיימת גם בערים וגם במושבים, גם ביישובי פריפריה וגם ביישובים ביהודה ושומרון. בימים אלו עוסק המרכז ב – 21 פרוייקטים מהצפון ועד הדרום שנמצאים בשלבים שונים – מתכנון ועד מקוואות לקראת סיום, ביניהם: פדואל, צופים, נוקדים, אבני חפץ, דובב שבצפון ויתד בדרום, ועוד.
לתרומות לארגון טהרת המשפחה לחצו כאן