בהימלאיה, שנת 2009, נסעתי לארמון של הדלאילמה עם הכומר המחוזי. כחלק מפרוייקט התנדבות משותף של ישראלים בכפרים מקומיים עלה בנו רעיון. בואו נעשה מפגש מאמינים. יהודים, נוצרים ובודהיסטים (פנינו גם לקהילה המוסלמית המקומית והם לא התלהבו מהעניין). המפגש תוכנן לקראת בואו של הדלאילמה- המנהיג הבודהיסטי, אשר התלהב מהרעיון, והתכוון להשתתף באירוע. התגייסנו בקדחנות לתפור את האירוע.
עסקנו רק בתוכן שלו. באמונות, בשירים המאפיינים של כל קבוצת מאמינים, במנהגים מיוחדים, באוכל הלאומי (שם אנחנו, היהודים הישראלים קצת הסתבכנו) תהליך ההפקה היה מרתק. פיתחנו קבוצות חשיבה פנימיות, והשיח הבין תרבותי היה מאוד מעשיר ומלמד.
באחת הנסיעות שלנו, חזרה מהארמון של הדלאילמה, ממפגש עם אנשי הצוות שלו לתכנון האירוע, שאלתי את הכומר שוב: איך מחלקים בנינו את הלוגיסטיקה של ההפקה? זו שאלה ששאלתי שוב ושוב, ובכל פעם צללנו מהר חזרה אל שיחות התוכן.
הפעם, הכומר ענה: 'אה, זה פשוט, כמו חתונה'. עכשיו התחלתי להילחץ. כמו חתונה? ואני אמורה להירגע? וכך, הוא המשיך לנסות להרגיע אותי שאין לי מה לדאוג לגבי ההפקה, זה פשוט כמו חתונה. אז איך עושים אצלכם חתונה? שאלתי אותו. והוא סיפר: כאשר זוג מחליט להתחתן, המשפחה מודיעה בכפר, ואז כל אחד מבני הכפר מתנדב להביא משהו לחתונה. תה מסורתי, אורז עם מישמשים המיועד לחגים, מחלצות, מזרנים, וממשיך ברשימה הקבועה שאליה נרשמים כל בני הכפר כשמתקבלת ההודעה.
כל הכפר מתגייסים לשמח את משפחות החתן והכלה. ומה המשפחה של החתן וכלה מביאים? שאלתי. אה, הוא ענה בחיוך ובפשטות, הם מביאים את הלבושים המסורתיים של החתונה, ואת הריקוד המשפחתי שלהם. לכל משפחה יש ריקוד.
האמת היא, שהיו כמה דקות של שתיקה עמוקה. ואז הבנתי, איך לאירוע כל כך משמעותי, של מפגש מאמינים, אנחנו מתעסקים רק בתוכן. והלוגיסטיקה - היא תפאורה. והיא פשוט תתרחש, בהתגייסות של כולם.
מאז השיחה הזו, ב-2009, זכינו לחגוג שלושה אירועי בת מצווה, ובר מצווה אחד. ובהשראת שיחה מחוננת זו - לא העזתי להטיל את ההפקה השלמה על החמולה הרחבה המתוקה שלנו. אבל המעורבות הטכנית, והתוכנית היו חשובים לי.
היה לי חשוב לא לספק אירוע לאורחים, אלא להזמין אנשים קרובים והאהובים, לתת לברך ולהעשיר את הילד/ה החוגגים. להיות מגויסים, נותנים ושותפים. שנים שאנחנו מלווים חתנים וכלות לקראת חתונה, והפספוס בתרבות כואב לי.
הדגשים במקומות הלא מכוונים, הכסף שנשפך ללא הצדקה, לחץ ההפקה שהזוג עומד בו, הצורך לדפוק הופעה ולספק חוויה לאורחים. וזה הרבה פעמים ממש על חשבון הפוקוס, על הפלא של חגיגת איחוד הנשמות.
החופה עצמה היא פלא, וכל שלב בה הוא מסע מפעים, הוא כניסה בשער, של בחירה, של התקשרות, של קדושה, של שמחה, של אהבה, של ברכה. אז בהתבוננות מהצד, ואני לא שופטת כלל אף זוג שהתבאסו מלוותר על החלום הגדול שלהם, לא מקנאה בהם, ומברכת כל אחד מהזוגות המתוקים של "חתונה בצל הקורונה", בחתונה וחופה משמעותיים וכייפים, ואינסוף חגיגות.
אני מדברת על עצמי, על החלום שלי. שהאמת שלפני 21 שנה הגשמנו אותו בחלקו, והתחתנו בפארק גן האבן השכונתי. כי בליבו, היה שריד בית כנסת עתיק (סדיגורא). החלום שלנו באמת, היה חתונה פשוטה בבית כנסת עתיק (כורזים או בר עם) עם פיתות וחומוס, אבל התעקשו איתנו על עוף ואורז באולם. אז התפשרנו על חופה ב'פארק האבן' ועוף ואורז אחר כך באולם.
וחזרה לחתונה בצל הקורונה. שוב, בלי לשפוט כלל, אבל אני מתרגשת, מהשיבה הביתה, לחצר של ההורים, לחצר הישיבה, על חוף הים, ביער - בפשטות, והלוואי שאחרי שכל זה ייגמר, עדיין -המהות תישאר העיקר.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com