את הכעס אני מכיר מקרוב...
לא יודע אם אפשר לומר שאנחנו חברים (הכעס ואני), אנחנו בהחלט מכרים וותיקים. אולי מאז שאני זוכר את עצמי. לפני יומיים דיברנו החבר'ה על זיכרונות מוקדמים, ואני נזכרתי בגנון, כשקיבלתי עונש על שהרבצתי למיכל (מהגנון) עם הסוודר האדום שלי... הכעס שירת אותי לאורך היסודי, החטיבה והתיכון שם כבר היה לי כבוד של "מרוקאי" (למרות אשכנזיותי הרבַּה). אפילו הייתה "דאחקה" מפורסמת בחבר'ה על הזווית שהגבות שלי מקבלות כשאני מתחמם.
אבל אז הפכתי לאבא.
בזוגיות בינינו נשמר מעין "מאזן אימה" בו שנינו חמומי המח (יסכה ואני) לומדים לכבד זה את זו ולהישמר מ"מוקשים". אבל מול ילדי הרכים גיליתי שאני חייב להתחיל לעשות עבודה. גם בעבודה כבר שמתי לב שהקולגות שלי מאבדים את הסבלנות מול ההתפרצויות הזועמות שלי. מה נסגר איתי? למה אני כל כך כועס כל הזמן?
אפשר לצאת למסע אישי ולחפור בעקבות מצוקות ופצעי הילדות מה גורם לי "להידלק". אפשר לומר (ובצדק) שהכעס שלי מגן עלי, שהוא שומר עלי מרגעים של תסכול וחוסר אונים, הוא שומר עלי שלא לשקוע לתוך הבִּיצה הטובענית של הייאוש (שהוא בן דוד קרוב של הכעס) והעצב, שהוא מייצר עבורי שריון... אבל בכל התובנות האלה לא מצאתי את הנחמה ובטח שלא את הרפואה.
אבל התחושה הקשה ביותר בכל הסיפור הזה של הכעס (מעבר לנזק הסביבתי הנורא שהוא יוצר) זו תחושת הריקנות שאחרי. התחושה שכל הרוח עזבה את המפרשים שלי. השקיעה אל תוך הרִיק והעצב שבי. לתוך האכזבה שלי מעצמי... או כמו שספר הזוהר מתאר במדויק: “אם אותו אדם לא שמר על נשמתו הקדושה בשעת ניסיון של כעס, אלא עקר אותה ממקומה והשכין במקומה את הסטרא אחרא... וזהו שנאמר "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּו [בכעסו]". שהרי טרף ועקר את נפשו על ידי רוגזו, והשכין בקרבו אל זר...”
אז כל זה ממש מעמיק בי את התחושה הקשה, אבל לא נותן לי כלים להתמיר את הכעס. כן, אני לא מאמין בהדחקה או מלחמה חזיתית בכוחות הנפש. אני מאמין שכל כח שנובע ממני מקורו בנשמתי, לכן הוא טוב במקורו. הופעה שלילית של הנפש מבקשת התמרה ולא דיכוי. ואז ראיתי בספר יצירה (ספר קבלה קדמון) כי בחודש טבת מאיר כוחו של חוש הרוגז הא-להי. ואם זה א-להי זה טוב, כי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת...”. איך יכול להיות שהרוגז הוא טוב? הרי כל כך הרבה אנשים נפגעים ממנו, ממני.
וכמדומני שהקו הדק עובר בין הכעס אל הרוגז. הכעס הוא אובדן השליטה, הוא פורקן חזק ומהיר לעומס ועוצמה. הוא התרגשות שעולה ויורדת ומשאירה אחריה ריקנות. ואני נזכר – התופעה מוכרת לי מעיסוקי כיועץ זוגי ומיני. האתגר שרוב הגברים מתמודדים איתו (ביודעין או שלא-ביודעין) הוא האתגר של הקצב. האתגר שהריגוש עולה מהר ונגמר מהר, ובעקבותיו לאוּת וריקנות. שם, אני לומד עם גברים לא איך להאט או לדכא, אלא איך להעלות את האנרגיה ולהתמיר אותה. ולהשפיע אותה באופן ובתזמון הנכון.
גם הרוגז הוא רגש חשוב, אנרגיה חיובית. אני מתרגז כי באמת אכפת לי, כי זה באמת משנה לי אם דברים קורים נכון או לא. בעבודה, בבית ובכלל. הרוגז מניע אותי לפעול בעד הדברים שאני מאמין בהם, ולשינוי הדברים שאני מאמין שצריכים שינוי.
אם בעבודה עם האנרגיה המינית צריך לרגע לעצור, לנשום ולהתכונן... ובכן, זה מה שצריך לעשות גם בשביל להתמיר את הכעס ולהעלותו לשורשו הקדוש – הרוגז האכפתי.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה הנקראת "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com