סגור

חושך בלי אור: איך תצאו ותעזרו לאחרים לצאת מהדיכאון הגדול?

אחד הנושאים המרכזים בחנוכה הוא האור והחושך, כולם מדברים על לגרש את החושך, אבל איך רואים את האור כשנמצאים עמוק בתוך החושך? מיכל כרמי בטור חזק ומיוחד לחנוכה על האור שמתחבא בתוך החושך הגדול, עם הטיפים החשובים איך מתמודדים עם החושך

מיכל כרמי
כז בכסלו התשפ
,
25 בדצמבר, 2019 8:00

צילום: shutterstock

בדרך כלל בחנוכה כותבים על אור אבל אני רוצה לכתוב השבוע דווקא על חושך.. אני רואה את עצמי כאדם משתף ואמיץ אבל הפעם אני חייבת לספר לכם שאני משקשקת. ודווקא בגלל שאני מפחדת לכתוב על זה, אני מבינה עד כמה זה חשוב כי יש עוד המוני נשים (וגברים) שהיו רוצים לכתוב ולשתף את החושך הפרטי שלהן ואין להן במה, או מילים. הלוואי ואצליח להיות להם לפה.

אני חושבת שרוב האנשים לא מבינים מהו חושך. במיוחד אלו שלא חוו דיכאון עמוק. הם לא מבינים איך הוא אפשרי, אפילו ההבנה שזה אפשרי- מאיימת עליהם. לעיתים הם כועסים על מי שנמצא שם וחושבים שאם רק יראה את האור, את חצי הכוס המלאה. אם רק יעריך את מה שיש לו או אפילו ייקח פסק זמן קל להתחפר בעצב- האור יתגלה אליו לפתע ויחזק אותו. 
הייתי בחושך. פעמיים.
לפעמים אני מרגישה שנגע בי הדיכאון ולכן לעולם לא אוכל לשכוח: את הקול הפנימי שאמר לי שהכל שקר ושאני פשוט... לא. לא מוצלחת, לא יפה, לא נחמדה, לא אהובה, לא חכמה וגם לעולם לא אהיה.
את הקול הפנימי שאמר לי שגם אם בעבר היו נקודות אור בחיי אז או שאני לא ראויה להן, או שפשוט לא הבנתי אותן נכון ו"בטובו" הוא התנדב להציע לי תמונת "הסבר" אחרת, שחורה. את המאמץ המתיש והבלתי פוסק שנדרש ממני כדי לעשות פעולות פשוטות כל כך כמו: לקום מהמיטה, להתלבש, לצחצח שיניים, להכין סנדוויץ. בסיום כל אחד מהשלבים הרגשתי כאילו ניסיתי לטפס על הר ונפלתי. 

לא אשכח איך העיניים שלי נראו לי מבפנים מצועפות ואפורות כמו ביום ערפל אפילו כשבחוץ היה יום שמשי ונעים. בימים האפורים האלו הפרשנות לאירועים פשוטים הייתה שונה והפוכה בתכלית מהפרשנות הרגילה שהייתי נותנת להם ביום אחר: תלמיד שאמר לי שהמורה השנייה טובה גרם לי להרהר אם לחזור למחרת לעבודתי בבית הספר, בעלי שנרדם לאחר יום עבודה מפרך לפני שנכנסתי לחדר הוסיף כביכול הוכחה לכך שאני כבר לא אהובה ולא ראויה לאהבה. מייל שלא קיבלתי תשובה עליו הראה לי שאני שוב עושה משהו שגוי, כל תשובה שלילית לראיון עבודה, כל משוב שניתן לי פורש על ידי כהוכחה נוספת לכך שהעולם רק סובל מנוכחותי. 

לאנשים שהחמיאו לי לא האמנתי וגם הדברים הטובים בחיי שאני אוהבת יותר מכל ולעולם לא ארצה לפגוע בהם- נפגעו ממצב רוחי, מחוסר האמון ומחוסר היכולת להעניק לאחרים. בפעם הראשונה שחוויתי "דיכאון אחרי לידה" הסתרתי. פחדתי מעצמי, פחדתי שיתייגו אותי, פחדתי שעצם ההודאה שלי תקבור אותי בתוך בור שממנו יהיה קשה לי מאוד לצאת. הודיתי בזה רק לאחר 17 שנים במטרה לעזור לנשים אחרות לשתף ולהאמין בעתיד וורוד אפשרי. 
בפעם השנייה שנפלתי לתוך העצב, החלטתי לשתף את כל מי שאני מכירה. ידעתי שאני אשה חזקה ורציתי לתת להם אפשרות לעזור לי ובכך להקל על עצמי את ה"חזרה הביתה”. הצעד הזה התגלה כנכון ברובו. רוב האנשים אכן הראו אמפתיה והקלו עליי את ההתמודדות עם ביקורת (בעיקר עצמית של אי הספקת משימות יומיומיות) ועזרו לי לראות ולהיזכר בתכונות הטובות שלי, בהשגים, בערכים בהם אני מאמינה. לעומתם, היו את אלו שנלחצו, שלא ידעו מה לעשות עם המידע: חלקם בחרו להתעלם ולהתרחק וחלקם (באמת מטוב לב) ריחמו, השתתפו בצער ועזרו לי לגלות שזו תגובה שמפילה אותי חזרה, שמשקפת לי שאני אכן בבעיה גדולה ושצריך לרחם עליי ולא זה מה שהייתי צריכה. דווקא חיבוקים עם חיוך, תודות על עזרה שהגשתי, אזכורים לחיים רגילים (של זו שאני עדיין אבל קצת שכחתי) עזרו לי להוסיף הוכחות לקול הנגדי בשיח הפנימי שהתנהל בתוכי.
 

צילום: shutterstock



“את דפוקה ומכוערת" אמרה לי מיכל המיואשת ואני עניתי לה:” אני לא דפוקה עובדה שיש לי חברות, אני לא מכוערת עובדה שפעם חשבתי שאני יפה והיום החמיאו לי על הבגד". חוץ מהמאמץ שגירדתי לתפקד, לצאת מהבית, לפגוש אנשים – הייתי עסוקה כל שעות היום בלאסוף הוכחות כדי לנצח את הקול הפנימי של עצמי שמשכנע אותי שאין לי תקווה, שהכל חשוך. 
נוסף על הכאב הדיון הפנימי מתיש ומתמשך: אני מביאה הוכחה וקוטלת אותה, מתאמצת להיזכר ברגעים מאושרים ונזכרת רק בטעויות, משווה לאחרות ופתאום מגלה שהן נראות לי מושלמות ואני? רק ניזוקה מההשוואה. 
אני חייבת לכתוב לכם גם על הכאב. הכאב של העצב הוא בלתי נסבל, זה משהו שאי אפשר להסביר אותו. הוא לא משחרר אותך פיזית ורגשית, ויושב כנטל על הלב ומשחיר את כל התמונה. זה באמת כואב. והעצות? "תראי מה יש לך" גורם לי להרגיש אשמה יותר שאני לא מצליחה להעריך, "זה לא אמיתי" גורם לי להתבייש. לא אשכח מישהו באמת טוב לב ששאל אותי:”אולי תרפי? תני לעצמך להיות עצובה?” ואני בכוחותיי האחרונים אמרתי לו:”אם ארפה יהיה לי הרבה יותר קשה לחזור, אני אטבע".

למזלי יש לי משפחה וחברים מדהימים, שרואים אותי כמו שאני ומאמינים בי. הם לא מפחדים לשאול אותי שאלות נוקבות כמו :”האם אנחנו צריכים לדאוג לך?” לדרוש תשובה אמיתית ולשאול אותי איזה טיפול יעזור לי. הם שולחים לי הודעות מחזקות ועוזרים לי להגשים חלומות שחשובים לי. כמובן שגם על העזרה שלהם כבר הקול הפנימי כועס "איך את מנצלת אותם כשאת לא יכולה להחזיר להם".

במקרה שלי (ושל עוד רבים) זה לא קל כי כמעט אף אחד לא יכול לראות עליי שאני בעצבות. אני מטופחת, מחייכת חיוך אמיתי (כי אני מאמינה גדולה בלאהוב אחרים), אני עובדת, מרצה, מנחה חוגי הורים ומתפקדת בבית (למרות שפחות מבעבר) - אצלי, זה מה שמציל אותי וגורם לי להמשיך ולהרגיש משמעותית אבל זה דורש ממני כוחות רבים. מה שכתבתי הוא רק מנסיוני הכואב והקטן (ב"ה) בו הבנתי שהאדם האמיתי עדיין שם! פשוט חלש ועצוב והוא צריך למצוא את הכח לטפס מהבור החשוך וזה אפשרי.
אין לי כללים לגבי חושך של אחרים למרות שיש לי כמה תובנות משיתוף של נשים שכתבו לי על עצמן (לאחר ששיתפתי את שלי).

מה בכל זאת הייתי כותבת על החושך הזה?
אחלק את התשובה שלי לשני חלקים: למי שמתמודד ולחברה:
למי שמתמודד:
1. את, אתה ואני- אנחנו גיבורים. להשתדל ולהמשיך להאמין באור כשרואים חושך- זו גבורה אמיתית.
2. כבר בדיכאון הראשון היו שני דברים ש"הצילו" אותי. קבעתי לעצמי שני כללים: א. עשיתי עם עצמי הסכם שלעולם לא אתאבד- אפילו אם ארגיש שאין תקווה ושהכל רע וקשה. למה? כי זכרתי שפעם היו לי רגעים מאושרים וזה היה מדהים וידעתי איפשהו בפנים שזה יכול לחזור ואני רוצה להיות שם כשזה יקרה.  ב.החלטתי שתמיד אזכור שזו "הרגשה שקרנית" , אני אמנם באמת מרגישה אבל זה שקר, זו לא האמת. כי באמת אני טובה, יפה ומוצלחת ורק ההרגשה שלי מראה לי תמונה הפוכה. כך, בדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי היה לי כח ותמיכה בטוב שבי.
3. בדיכאון הראשון ניסיתי בהתחלה לבקש עזרה ולצערי נפלתי על אנשים שלא התאימו, לכן "פחדתי" להמשיך ולהיעזר וב"ה מצאתי את הכוחות בעצמי על ידי הצבת מטרות ישימים, כמו ללכת לחוג התעמלות פעמיים בשבוע, לרזות 2 קילו, להגיד לעצמי כל הכבוד על כל דבר הכי קטן ולפנק את עצמי מדי פעם. בדיכאון השני הבנתי שיש "דרך קיצור" והיא להיעזר באנשים המתאימים. נזכרתי בכלים שהשתמשתי בהם בעבר וכששיתפתי את האנשים שידעתי שלא יילחצו ושיכולים להיות שם בשבילי בפועל- אמרתי להם מה יעזור לי, מה אני צריכה. הפעם גם התחלתי ללכת "לטיפול" שהתאים לי, משהו שאני מאמינה בו, מישהי מהממת שאני סומכת עליה שמצד אחד תראה את הצד שלי שזקוק לתמיכה (כי קשה לראות עליי) ומהצד השני תזכור מי אני ותחזק אותי. גיליתי שטיפול ותמיכה מהאנשים הנכונים יכול לזרז את חזרת האור והשמחה. אז אל תוותרו- תמשיכו לחפש עד שתמצאו את מי ראוי ויכול לעזור לכם. 
4. תעשו בדיקות דם- אולי פשוט חסר לכם משהו שמשפיע עליכם.
5. תתעמלו- אני יודעת שקשה לצאת להתעמל כשמדוכאים – אבל תכריחו את עצמיכם – ההשפעה אחרי היא לא תיאמן.

משפחה, חברים, מעסיקים ושכנים:
1. אל תפחדו- זה שאתם פוחדים- מפחיד יותר גם אותנו.
2. תזכרו שאנחנו רגילים, היינו ממש כמוכם עד לפני קצת זמן – פשוט שכחנו איך רואים את האור, איך מאמינים בטוב שבנו ואיך מסירים את המשקפיים השחורים שנדבקו אלינו.
3. תעזרו כמו שהייתם עוזרים לאשה שילדה- עם עוגה, מגש פירות, שיחה בגינה, חיוך, חיזוק ומילה טובה.
4. תשלחו כוחות- תשלחו הודעת סמס עם התכונות הטובות שיש בנו, תשתפו אותנו בזיכרון שלכם שבו ראיתם משהו מיוחד בנו ותזכירו לנו מי אנחנו באמת.
5. כשאתם שואלים:” מה נשמע" אל תעשו את זה בקול מרחם. זה לא גורם לרצות לשתף, אז אל תמשיכו לחפור בנו. אם אתם רוצים לשמוע- תתעניינו באמת ותאמינו בנו.
6. תסלחו לנו. לא התכוונו לפגוע, פשוט כואב ועצוב וחלש – אז זה יוצא עליכם ואז? אנחנו יותר כועסים על עצמינו ומרגישים שוב קטנים.
7. אל תוותרו עלינו.

אני מרגישה שהאור חוזר כמו נרות חנוכה- אור קטן ועוד אחד ועוד אחד עד לאור הגדול. כל זיכרון, כל מאמץ, כל הישג מזערי הוא אור באפילה. תודה לכל מי שהושיט לי גפרור. שנזכה לראות את האור.

לטורים קודמים

28.12.2019

1. כל הכבוד על השיתוף (רינה)

דווח על תגובה לא ראויה
28.12.2019

2. כל הכבוד! אין לך מושג לכמה אנשים עזרת... חג שמח! (חסוי)

דווח על תגובה לא ראויה
30.12.2019

3. מיכל כתבת מקסים! ואכן - (דנה)

קורה לא פעם שמדובר בחוסר איזון הורמונלי שיכול להיפתר עם בדיקת דם פשוטה. מכירה חברה שאחרי הלידה נלכדה כל לילה למחשבות אפלות למשך תקופה מאד ארוכה, ואחרי שאזרה אומץ לבקש עזרה (אפילו את בעלה לא שיתפה) - בדיקת דם פשוטה והשלמת החוסרים פתרו את הבעיה לגמרי.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תיעוד מבית שמש צילום: Nati Shohat/Flash90

עצוב מאוד: נקבע מותו של הילד בן ה-6 שנפצע מרקטה בשדרות

קרא עוד