אני לא יכולה לסבול שאני אמא רעה

פגשתי אותה מתוסכלת, יושבת ומחכה לדבר.

"אני מרגישה שאני לא מצליחה להחליט וזה פשוט משגע אותי" אמרה שרה בתסכול.
"מה קשה לך להחליט?" שאלתי.
"אני לא יודעת אם להישאר עוד עם הילדה בבית או לחזור לעבוד, וכל החלטה אוכלת אותי מבפנים. טכנית, הילדה כבר בת שנתיים ויש לי גן מצוין שאני יכולה לשים אותה, אבל אני מרגישה ייסורי מצפון קשים לשלוח אותה לגן ולא להישאר איתה בבית" אמרה. "כל החיים הייתי כל כך פעילה. שנים לימדתי באולפנה, בערבים אני מדריכת כלות, הייתי עסוקה בכל מיני שליחויות בעולם, ואני לא ממש מוצאת את עצמי בבית דווקא כאמא" הסבירה.

"את בעצם בסוג של מבוי סתום. מצד אחד, את מרגישה שלא טוב לך לא לעבוד, תחושה של חוסר ערך, שהשהות בבית לא שייכת אלייך כל כך. מצד שני, את לא מסוגלת לשים את הילדה בגן כי את מרגישה רגשות אשמה קשים לעזוב את הבת שלך", אמרתי.
"אבל למה? ממה זה נובע? עוד מההריון הרגשתי את הפחד הזה. איך אני יכולה להשתחרר מזה?" שאלה שרה.

"נראה שהמקום הזה שבו את מרגישה כך, כאמא לא טובה, מאוד דומיננטי אצלך, וקיים עוד אפילו לפני שהפכת להיות אמא בכלל. היום את מרגישה שאם תעזבי את הבת שלך, זה רק יתרום לתחושה הקשה"
"בדיוק, זה מה שאני מרגישה" ענתה שרה בדמעות. "על מנת לפצות על כך, את מפתחת רגשי אשמה והם אלה שעוזרים לך להתמודד עם התחושה הזאת"

"מה? דווקא רגשות האשם עוזרים לי להתמודד?".

עיקר היצר הרע לא תופס אותו בחטא עצמו

"בחסידות מופיע שכשבן אדם עושה חטא, עיקר היצר הרע לא תופס אותו בחטא עצמו, אלא בעצבות שאחרי. מודגש בחסידות, שלא טוב ולא נכון לפתח רגשות אשמה אחרי החטא ולא צריך להתפעל מזה"
"נראה לי טבעי לפתח רגשי אשמה אחרי שאני עושה משהו רע, נראה לי כל אדם עם קצת מצפון עושה את זה, לא?" שרה הגיבה בפליאה.

"צריך להבין את זה טוב. אני לא יכולה לסבול שאני "אישה רעה".
אם עשיתי חטא ואין לי שום רגשות אשם, אז אני ממש לא מוסרית, שאפילו אין לי רגשות אשמה על החטא שעשיתי, אבל אם עשיתי מעשה אסור ויש לי רגשות אשם, אז אולי אני בכלל טובה?
הנה, עובדה, יש לי רגשות אשמה על מה שעשיתי. רגשות האשם מייצרים הפרדה פסיכולוגית בין מי שעושה את הרע לביני".

הוספתי -
"מי שעשתה את המעשה עצמו היא באמת "רעה", אבל אני? אני מהצד של הטובים! ואז מתפתחים רגשות האשם רק כלפי מי שעשה את הרע, שזה, כאמור לא אני"
"ואיך זה בדיוק מתקשר אלי?" שאלה.
"את הרי מרגישה אמא לא טובה. זה המקום הבסיסי שממנו הגעת לכל ההורות הזאת, אך את לא יכולה ללכת עם תחושה כזאת, אז כשמתפתחים רגשות האשם, את "מאלצת" את עצמך להיות אמא מוצלחת יותר".

"וואו. אבל אני לא מבינה למה אני מלכתחילה אני מרגישה כישלון?" שאלה
"התחושה הזאת, היא מעין ירושה שקיבלת מהמערכת היחסים שלך עם אמא שלך. כשסיפרת לי על הקשר שלכן בפגישות הקודמות, תיארת לי קשר שבו הרגשת לא אהובה ולא מוערכת.
אמא שלך הייתה מאוד ביקורתית כלפייך וממילא גרמה לך להרגיש שאת לא יכולה להיות אמא טובה.
את למדת לברוח מהאווירה הקשה הזאת מצידה לעשייה, שבעזרתה קיבלת ערך.
זה מקום מפלט בו יכולת לקבל ערך.

את מרגישה שבתוך האימהות שלך, אין דרך לפתור את זה, ולכן את מפתחת את כל אותם רגשות קשים שמהווים מעין תחליף ל'בריחה' שהייתה לך עד כה לעשייה".

הקיום שלך לא צריך הצדקה

"אז איך אני פותרת את המקום הזה?" היא שאלה בבהלה.
"יש לך אמונה מוטעית שמנחה אותך בחיים והיא אומרת שהקיום שלך זקוק להצדקה ועל זה הכל יושב.
אם לא תצדיקי את הקיום שלך בתוכך, אין מה שיצדיק אותו.
אני רוצה להוביל אותך לתובנה חדשה: הקיום שלך לא צריך הצדקה.
את הבת של הקב"ה, הוא אוהב אותך אהבה אינסופית, כמו שאת!
ככל שתרגישי את האמת בתובנה החדשה הזאת, כך תוכלי להשתחרר.
כרגע, רק הצדקת קיומך גורם לך להרגיש אמא טובה.
מכיוון שאת לא מרגישה כך, את מפתחת רגשות אשמה
"זה נשמע לי ממש קשה. אני מרגישה שזה כמו לעקור חלק מתוכי" שרה סיננה בדמעות.

לשנות את השיח הפנימי

"את צודקת", הגבתי, "זו לא סתם תובנה שאימצת אותה בבוקר בהיר אלא משהו ששידרו לך כל הזמן.
סבלת מביקורת רבה שגרמה לך להרגיש שאת לא טובה, או חסרת ערך, אלא אם 'תצדיקי' זאת על ידי עשייה חיצונית".

"אז איך את מציעה לי בעצם לשנות את התפיסה הזאת?" שאלה
"ביחד נתחיל לשחזר כמה וכמה מאותם רגעי משבר שחווית מול אמא שלך, אותם רגעי ביקורת שעדיין את מרגישה שסופגת ממנה, ונעבוד ביחד על התגובה שלך אליהם.
זו הנקודה החשובה ביותר.

באופן טבעי התגובה שלך לביקורת היא כעס, תסכול וניתוק, ובעבודה פה נשנה את התגובה שקודם כל בתוכך פנימה".

"אבל הביקורות שלה כמעט אף פעם לא היו מוצדקות" כעסה שרה
"בשביל להתחיל לשנות את התפיסה, ננסה לשנות את השיח הפנימי ולהבין שמי שמבקר אותך זה לא אמא שלך אלא זו הדרך של הקב"ה להיפגש איתך. הכאב שצף בתוכך עולה כי הוא מבקש ריפוי, ועכשיו את בשלה לפגוש את הכאב הזה בצורה בוגרת".

"אבל מה ההבדל בין ביקורת של אמא שלי לבין זו של אלוקים?" שאלה.
ביקורת מצד אימך, לעיתים מרגישה ממש כשוללת את עצם הקיום שלך. כשאת מכניסה את השם לתמונה, את מבינה שהקיום שלך מוחלט, ואפשר לקחת את זה להתפתחות וגדילה.

היכולת שלך לעמוד מול הרגש שהביקורת מעלה בתוכך מבלי להסגר או לברוח מהעוצמה של הרגש והכאב, זה בעצמו יעצים את הקיום שלך עד אינסוף. מפה תוכלי רק לגדול, לצמוח ולהשתחרר מהמלכודת הזאת שאת לכודה בה. זכרי את כל מה שאת יכולה להרגיש. את יכולה לרפא".

חנה דיין
טיפול זוגי ופרטני (לנשים) במשברי חיים
פסיכולוגיה יהודית תורת הנפש
קליניקה פרטית בשפלה
אפשרות גם בזום ובטלפון
054-4480705
מייל: hanna.tipul@gmail.com
לכל המאמרים : www.hannad.co.il
(טיפול פרטני לגברים ינתן על ידי מטפל)

הטור נכתב בהשראת שיעור של הרב אליהו לוי מבית הספר הגבוה לתורת הנפש