"אני מרגיש איך הקרקע נשמטת לי מהרגליים"

"כל פעם שאני נזכר בזה, אני מרגיש איך הקרקע נשמטת לי מהרגליים. כאילו זה קרה לי ממש עכשיו. תביני, אני לא מסוגל לשאת את המחשבות, הלוואי ופשוט היו מוחקים לי את כל הזכרונות האלה", אמר רועי.

"ובנקודה הזאת בדיוק, אני רוצה שנעצור ונשהה בה", עניתי לו.

"מה? למה אנחנו נעצרים כאן? אני לא יכול לשאת את המקום הזה הרי, באתי אליך על מנת לפתור את המקום הזה אחת ולתמיד ולא להתקע בו", הגיב בכעס.

"אי אפשר לפתור את הבעיות האלה כמו פתרון בעיות רגילות. כדי להתחיל לגעת במקום הזה בצורה יעילה, אנחנו חייבים לייצר נקודת עיגון", התחלתי להסביר לו.

"זה בדיוק מה חסר לילד הקטן שבך"

"נקודת עיגון?" שאל רועי.

"אנחנו רוצים לייצר כאן עוגן, על מנת שנוכל ללכת מכאן אחורה בזמן. אם לא תהיה לנו נקודת עוגן מספיק יציבה כאן, אז כשנלך אחורנית היתד ייתלש ואנחנו נבלע שם", ניסיתי להסביר.

"למה את מתכוונת כשאת אומרת נקודת עוגן?" המשיך לשאול בבלבול.

"נקודת עיגון זה השרשת תחושת נוכחות. תחושת נוכחות זה בדיוק מה חסר לילד הקטן שבך שחווה את הטראומה הזו. תחושת נוכחות אלוקית, זה בדיוק מה שחסר לילד שבך וזה גם בדיוק מה שחסר לך", המשכתי.

"אבל איך אני מתחבר לתחושת נוכחות אלוקית? זה נשמע כמו משהו מאוד תאורטי", הגיב רועי בייאוש.

"על מנת להתחיל להרגיש תחושת נוכחות אלוקית צריך קודם להתחיל לתרגל משהו שאולי נשמע קצת טכני, הפעלת תשומת לב מקסימלית לכאן ועכשיו".

"כן, אני כל הזמן שומע דיבורים שאנחנו צריכים כל הזמן להיות מחוברים לכאן ועכשיו, אבל אני לא באמת מבין למה הכוונה".

"אנחנו צריך לחבר את הדעת למקום שבו אנחנו נמצאים"

"הדרך צריכה לעבור דרך חמשת החושים. חמשת החושים יחברו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים במאה אחוז, בלי בריחה והסחת דעת. אנחנו צריך לחבר את הדעת למקום שבו אנחנו נמצאים. ככל שהמיקוד יהיה גדול יותר כך תשומת הלב לכאן ועכשיו תהיה גדולה יותר וככה נוכל לחזור אחורנית בזמן לאותו הילד הקטן שבך אבל הפעם עם נוכחות אלוקית. תבין, כשמתרגלים נוכחות היא מתחילה לפעול בתוך הגוף ויש לה את הכח לפרק את המקומות העמוסים שיש בנפש. זה מאוד יועיל אם תתחיל לתרגל את הפניית תשומת הלב שלך לישיבה שלך, לראייה, לשמיעה. ממש לחוש את הדברים כמו שהם, ללא פרשנויות בצורה הפשוטה ביותר. חשוב לתרגל את הנקודה הזו כמה פעמים ביום, הדבר הזה, יאפשר לעודף מתח להשתחרר מעצמו", הסברתי.

"אבל למה אני צריך לחבר את הגוף לזה? זה לא רק עניין של מחשבה?".

"החיבור הזה לגוף זו השפה של הילד שבך וזו השפה שאיתה תוכל להכיל ולהרגיע אותו. שפת הגוף היא שפת הטראומה. הטראומה נמצאת בזכרון והזכרון מתלבש על הגוף".

"אנחנו נכנסים לאותו הבית אבל הפעם מצויידים בפנס חזק"

"אבל איך בדיוק יתרום לי להיות מחובר לכאן ועכשיו? מה התפקיד של זה בכל ההתמודדויות הקשות שאני חווה בטראומה שלי?" שאל רועי.

"טראומה זה כמו שאתה יושב במציאות שלך ופתאום קורה משהו. בלי שום הכנה אתה פתאום עף ונזרק כמו בחלום לאותה חוויה לא נעימה שהיתה לך באותו בית, הריחות, המראות, הכל חוזר ונחווה מוחשית וכל פעם מחדש אתה חוזר לאותה תחושה קשה. נופל לאותו הבור, לאותה המלכודת עם אותם תחושות קשות. בזה שאנחנו מתחילים להתחבר לכאן ועכשיו, אנחנו בעצם נכנסים לאותו הבית אבל הפעם אנחנו מצויידים בפנס חזק ומערכות תאורה. המרכיב של החושך קיים, אבל בזכות הפנס והתאורה אנחנו יכולים להכנס באופן יזום. יש הבדל עצום אם הבית מתנפל עליך כל פעם מחדש או אם אתה נכנס בצורה יזומה, מצוייד ומוכן לתוך הבית".

"הבנתי, בעצם תרגול הכאן ועכשיו זה רכישת כלי עזר על מנת להצליח להכנס לבית ולחוות אותו אחרת?"

"זה להתחיל לגעת במימד הזה. זה הרי בסך הכל דימוי. אבל חשוב להבין שהטראומה מדברת בשפה מאוד מסויימת ואנחנו כבני אדם הרבה מאוד פעמים לא מדברים את שפת הטראומה. בגלל שאנחנו לא מדברים את שפת הטראומה, היא ממשיכה לשלוט עלינו בלי שיהיה לנו בכלל שום אפשרות לעשות שם איזה שהוא סוג של שינוי. זו אחת הסיבות שבגללה אנחנו מזמינים את עצמנו להקשיב לתחושות הגוף".

נכתב בשיתוף עם אישי. חנה דיין - טיפול זוגי ופרטני במשברי חיים, ברוח הפסיכולוגיה היהודית, קליניקה פרטית במרכז. מטפלת ומייעצת גם בזום. מייל: hanna.tipul@gmail.com טלפון: 054-4480705 לכל המאמרים: www.hannad.co.il