אני לא אוהב את ה"אשמנו בגדנו" הקולקטיבי של גברים. אני לא מסכים לתת את הדין על דורות של שלטון פטריאכלי מדכא. לא אנסתי, לא בגדתי, לא הטרדתי מינית, לא החפצתי... אם כבר, אני כילד, כנער וכגבר בוגר, אני קורבן לאותה גישה ותרבות צבועה שביד האחת אוחזת בחרב ומעייניה זולגות דמעות התנין.
התרבות הזו שמחפיצה את האדם, ששמה את הגוף האנושי כעיקר, שמתעלמת מהמהות והרוח שמחייה את הבשר, ששוכנת בתוכו..את המפלצת הזו, את "חיית הברזל" הזו מאכילים גברים ונשים כאחד.
עצם הטענה שגברים הם אלה שמציפים את התודעה בבשר חשוף לכל דורש, מתעלמת לחלוטין מכך ש"תעשיית הבשר" הזו על ענפיה השונים (אופנה, אוכל, סרטים, מוזיקה, מכוניות, You name it) מנוהלת ומופעלת בידי שני המינים. וכל מי שלוקח בה חלק, מהמנהלים, המפיקים, המגישים, עד הצלמים/מות והדוגמנים/ניות. כולם הם חלק מהמפלצת. כולם מזינים את התודעה, הן הקולקטיבית-תרבותית, והן הפרטית של כל נער/ה, בסטנדרט הדוחה הזה של מיניות לשם מיניות. של מחיקת האישיות, הרגש, הנשמה.
נכון, תרבות האונס והזנות לא הומצאו באילת לפני שלושה שבועות. התופעה הזו עתיקה כימי עולם. מבאסת אותי המחשבה, כאבא לשלוש בנות לחיות בפחד הזה, ללמד אותן להיזהר, לא לתפוס טרמפים, לא ללכת לבד ברחוב בלילה, לא... והרי גם הבנים לא מוגנים לחלוטין. זה לא התחיל אתמול... נכון, המפלצת פה עוד מההתחלה. זה קרה גם בביתו של דוד המלך. אבל זה גם לא אומר שצריך להזין אותה כל רגע. הפתרון מונח בשינוי יסודי ביחס שלנו אל עצמנו, אל גופנו, ואל מערכות היחסים.
ספר התניא שנכתב בידי רבי שניאור זלמן מלאדי לפני 224 שנים פותח בקונפליקט האנושי: "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם... ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים... (תניא א_ב). בני האדם הם יצור מורכב. יש בנו מהות נוכחת וא-להית, ויש את הכלי בתוכו היא מונחת, שהוא ארצי וגשמי. הצד הארצי שלנו הוא לא טוב או רע, הוא פשוט תחתון, חיצוני (קליפה – חיצוניות נפרדת). אם הוא מחובר ומשרת את המהות הא-להית, הרי הוא טוב. ואם לא, הרי הוא רק חיצוני, ולבסוף מרוכז בהישרדות שלו בכל מחיר. גם במחיר פגיעה באחרים.
הדרך אל המהות היא אינטימיות. קודם כל להיות בקשר אינטימי, קרוב ובלתי אמצעי עם המהות שלי. עם הנשמה שלי. אני לא מדבר על מילוי חובות דתיות, אלא על קשר עמוק ונוכח עם האני העמוק והגבוה שלי. ומתוך כך גם עם האינסוף הזה ששוכן בתוכי, אבל גם סביבי ומעלי עד אין-סוף.
מתוך כך אפשר גם לראות ולחוש את הא-להי שבעולם סביבי, לפגוש את המהות, לא רק באנשים סביבי, אלא גם בחי, צומח ודומם. ככה אוכל לקיים את "ואהבת לרעך כמוך". כי הרי הוא כמוני ממש – חלק א-לוה ממעל. וכשאני רואה אותו/אותה כך, איך אוכל לפגוע בו/בה? איך אוכל לראות בו/בה אובייקט למילוי צרכי הרגשיים/הגופניים? (כי הרי "סיפוק צרכים" רגשי/מיני הוא מוסכמה מקובלת חברתית בתוך זוגיות, אך האם זה באמת אהבה?).
לסיום אצטט את מורתנו הדגולה והאהובה – הֵדִי שְלָיְיפֶר: אינטימיות (Intimacy) היא ראיה אל תוכי (Into me see). שנזכה לחיות ולגדל את ילדינו בעולם שכזה..
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה בשם "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com.