אני משתפת כאן את סיפורי האישי בחודשים האחרונים, מתוך אמונה שכל מה שקורה בחיינו נכון ומדוייק. גם כשקשה ונראה שהכל כנגדנו, כדאי לנו לנסות להבין שבסופו של דבר הטוב ביותר בשבילנו מחכה לנו מקום ובזמן הנכון, זה לפחות השיעור שאני למדתי מהתקפה הזאת.
קוראים לי מיטב עובדיה, אני בת 20. בדיוק באוגוסט לפני שנה טסתי לקליפורניה ארצות הברית על מנת לעשות שירות לאומי בקהילה היהודית, ללוות את בית הספר ולנסות לבנות גשר חזק שמאחד בין ישראל והתפוצות. ברוך השם זכיתי וכל רגע שם היה משמעותי. למדתי שם כמה כל דבר קטן שאנחנו עושים יכול להשפיע על חייו של בן אדם. נחשפתי להרבה סוגי אנשים ובניתי קשרים חזקים ומשמעותיים שילוו אותי לכל החיים.
לאחר שבעה חודשים בקליפורניה, בליל קריאת המגילה, קיבלנו שיחת טלפון מרכזת השירות שלנו, שבעקבות וירוס הקורונה, עלינו לחזור לארץ בהקדם האפשרי, פשוט לארוז את הדברים שלנו ולברוח. באותו שלב הווירוס לא הורגש באזור שלנו בסן פרנסיסקו בצורה משמעותית, ופתאום בשיא העשייה, ולפני אירועים משמעותיים כמו יום העצמאות או יום הזיכרון, נאלצנו לטוס חזרה לארץ.
לא ידעתי איך אפשר פשוט ללכת בסערה, ולעזוב את כל המשפחות שלנו. ארזנו את כל החיים שהיו לנו במשך שבעה חודשים, ובמשך חמש שעות, נפרדנו בדמעות מהזוג המדהים שגרנו אצלו, מהאנשים והתלמידים. חזרנו לארץ בטיסה של ארבע עשרה שעות, עם כל הישראליים שנקטעו התכניות שלהם, ותוך יממה מצאנו את עצמנו בנמל התעופה בן גוריון.
בניגוד לקבלת הפנים המרגשת והשמחה עם כל המשפחה והחברים שתמיד דמיינתי שתהיה כשנחזור לארץ, פגש אותנו נהג מונית שלקח אותי ואת חברתי לשירות, ליחידת דיור מעל הבית שלי. כשהגענו הביתה באחת בלילה, המשפחה שלי עמדה מרחוק והדבר שהכי רציתי מהם היה חיבוק. הרגשתי שאנחנו לא פה ולא שם, גם כשאנחנו כאן בארץ, ממש מעל הבית שלי אני לא יכולה לפגוש את המשפחה ולהיכנס הביתה. פתאום הבנתי שהתגעגעתי לדברים הכי מצחיקים ופשוטים כמו לפתוח את המקרר.
לעולם לא דמיינתי שככה תהיה חזרתנו לארץ. ניסינו להישאר כמה שיותר אופטימיות. במהלך הבידוד עיכלנו את החוויה, דיברנו עם החבר'ה מחו"ל דרך הזום והמשכנו את הקשרים. החלטתי שאעשה את המיטב מכל המצב. לאט לאט גילינו את היתרונות של עשיית השליחות מהארץ, והמשכנו לפעול.
על זוגיות? בכלל לא חשבתי באותו השלב. ואז משום מקום, כשממש לא ציפיתי לזה, החברה הכי טובה שלי התקשרה, והציעה לי להכיר חבר של חבר שלה. שבועיים אחרי שסיימנו את הבידוד, כבר עיכלתי שאני בארץ, ידעתי שלא הייתי עושה שום צעד אקטיבי כדי להכיר מישהו באותה התקופה, אבל כשהיא הציעה לי, חשבתי על זה שוב לא הרגשתי שיש לי סיבה לפסול את הרעיון.
דיברתי איתו בטלפון, והדגשתי שאנחנו נפגשים רק להכיר אחד את השנייה. פשוט לפגוש את בן האדם ולראות אם אנחנו מתחברים בטבעיות. הוא הסכים. נפגשנו, וראיתי בן אדם עם לב טוב, הרבה נתינה, פתיחות, כנות,אכפתיות, ועם כל זה פשוט אמרתי לעצמי בראש - איך הוא קשור אלי? אין סיכוי.
אחרי חמש שעות גילינו שיש לנו שיח טוב, ושאנחנו באים ממקומות מאד שונים. הגעתי הביתה פשוט מבולבלת, מבחינת הפרטים היבשים זה פשוט לא היה נשמע מתאים, אבל משהו בלב אמר לתת עוד צ'אנס. לאט לאט הבנתי עליו עוד ועוד דברים. היה ממש מעניין, והרגשנו שאנחנו מתחברים. בכל מפגש נסענו לטייל במקומות שונים בארץ.
צילום: מיטב עובדיה
לא תמיד היה קל, אחרי חודש ביחד פתאום קלטתי מה הספקנו וכמה הקשר משמעותי. הרגשתי שעליתי על רכבת הרים בתוך איזהו סרט, ושאולי הכל חלום. הוא הגיע מתוך מקום הרבה יותר בשל ומוכן לחיפוש זוגיות ואני לא הגעתי לקשר מתוך אותו המקום. פיתחתי הכלה, סבלנות, והסכמתי לפנות לו מקום בחיים שלי. הסכמתי לעצמי להרגיש, הבנתי שלמרות השוני בינינו אנחנו החברים הכי טובים, השאיפות שלנו משותפות והתכונות שאנחנו מעריכים זהות. לאט לאט השוני הפך לדברים שבהם אנחנו משלימים זה את זו. אחרי שלושה חודשים הבנו שאנחנו רוצים להתארס. לא חשבתי שאגיע להחלטה כזאת אחרי שלושה חודשי הכרות עם מישהו, אבל הרגשנו שזה הצעד הנכון.
.
המסקנה שלי מהסיפור שלנו היא, שבשביל קשר זוגי אמיתי צריך לחיות, להיות הכי טבעיים שיש, לנסות להרגיש את עצמך כמה שיותר, להקשיב אחד לשנייה, לא להירתע מקשיים ואתגרים, כי דווקא הם אלו שהכי בנו אותנו.
אסור לפחד מקושי, בכל דבר בחיים, מחכה לכל אחד הדבר המדוייק והנכון בשבילו, בזמן הכי נכון. וכשזה יקרה, זה יהיה הכי טוב שיש. וגם כשמחליטים להתחתן, יש הרבה אתגרים, ומגלים פערים בין המשפחות בתכנון החתונה, בייחוד בימי הקורונה.
בסופו של דבר, תזכרו לא לפחד, ולקפוץ למים. אהבה זאת התחושה הכי טובה בעולם, עם האתגרים שהיא מביאה. האיחול שלי לט"ו באב הוא - תאהבו את עצמכם, תאהבו את העולם, ותדעו שהכל קורה בעיתוי הנכון.