ליאור טוען שהטור שלי היה מושלם, אלמלא הקדמה לא קשורה ומשעממת, שאני תוקע בתחילת כל מאמר. הוא התחנן, שפעם אחת אעשה מעשה בנט, ואתקע שלוש כוכביות איפה שהטור מתחיל באמת, כדי שאוכל לחסוך ממנו את הרפרוף עד להיכן שזה באמת מתחיל.
מצאתי את עצמי משרך את רגליי בשבת האחרונה, מצומת פת, עד לביצה הנחלאותית הידועה בשמצתה.
פניי היו קבורות באדמה משך רוב הסעודה, עדיין מלקק פצעיי מן הדיכאון לאחר פרידה בו הייתי שרוי. אומנם, לא יכולתי שלא להבחין כי מי שיזכה להתחתן עם בעלת הבית, לא רק שיזכה בבחורה היודעת לטמון ידה בצלחת ולבשל ברבורים שליו ודגים, אלא גם יזכה בבעלת מידות (רוחניות, לא גשמיות), יראת ה' היכולה להתהלל גם ביופי.
שמחתי על כך שסוף סוף, לאחר ארבעה חודשים מן הקודמת, הצלחתי להסתכל קדימה במקום אחורה, נתעמעמה לאחר ששעון השבת כיבה את כלל התאורה בבית, ובישר מוקדם מן הצפוי את סיומה של ארוחה נחמדת, בה דיבור קלח ובדיקה סמוייה אך התחילו להניב פרי.
כתוכנית בי"ת, התמקמתי במהירות לפני הכיור, שם, בעזרת תאורת הרחוב הדלה שנכנסה מן החלון הקטן שמעליו, התחלתי לשטוף כלים. על מנת להצטנע במעשיי, הסברתי לחברים שפינו את השולחן למטבח, כי זה נוגד את אמנת ז'נבה להשאיר לבעלע-בית כלים לשטוף בסוף ארוחה.
מכת החושך הפתאומית אילצה את שאר הנוכחים לחפש להם דירת חברים אחרת בשביל לשבת על ספות, לפצח גרעינים ולהתווכח בפעם האלף האם גיליון מוצ"ש הוא כבר לא מה שהיה פעם, או שכן. אך הבעלה, שהרגישה מאוד לא נעים שאשאר לשטוף הכלים בבית ובחושך לבדי, הצטרפה אלי כדי להעביר את זמני בנעימים. כך, עקוב נהייה למישור, והדיבורים נערמו לגבעה.
את האווירה הרומנטית קטעה חברתה של בעלת הבית, שבדיוק חזרה מסמ"ך דל"ת בשכונה, ולי לא נותר אלא להתפלל כל הדרך חזרה לקטמונים, כי החבר שהזמין אותי לארוחה יצליח לוודא כי הסטאטוס של בעלת הבית עומד על: "פנוייה ומחכה להצעות".
למרבה הצער, לכל סיפור טוב יש טוויסט (אחרת לא הייתה בו עלילה), ולכל שבת יש מוצאי שבת. נהגו בנות ישראל להחמיר, ולא לשתות ולו טיפת יין כחרדל מכוס ההבדלה. על כן, אני וחבריי נאלצים מידי שבת, להקיף בחזרתנו מתפילת ערבית, ולעבור בדירת הבנות הסמוכה. כאות הערכה לפועלנו, פעמים שיבדיל המבדיל על יין, פעמים שיבדיל על יי"ש, ופעמים על אספרסו כפול. הכל לבקשת ולמנהג המבדיל, ובלבד שיהא חמר מדינה.
למפגש הזה אני קורא: "הבדולעה-דעייטינג", שהוא המקבילה הדתית ל"ספיד דייטינג" הנהוג בצפון אמריקה. דירת הבנות הזאת, היא אחת מן המקובלות והמפורסמות באזור, וכל מה שנותר לך לעשות הוא להבחין בין דוסית לחול(ונית), בין אורית לחירות, בין בת תלמיד חכם לעמת הארץ. לאחר סיומו של היום השביעי, לא נותר לך אלא לנצל את ששת ימי המעשה הנותרים בשביל לברר מה שמה של הבחורה עם השיער השחור והסראפן שהחזיקה את נר ההבדלה בדיוק בגובה שלך.
וכך, בעודי מוסיף מדילי ל"הצליחנו, הצליח דרכינו" וכו', נכנסה לאותה דירה בחורה נאווה מבנות גבעת שמואל, שקלטה את עיני והפריעה לי להתרכז במעשה הקדוש בו הייתי עסוק. לאחר סיום ההבדלה, עזרתי בג'נטלמניותי לסדר את הבלאגן בסלון הבנות, ואף הצלחתי לגנוב כמה משפטים עם הגבעת שמואלית.
וכעת, בסיומה של השבת, הייתי תקוע בשאלה- בעלת הבית מנחלאות, או הזרה מגבעת שמואל? באותם רגעים לא יכולתי שלא לבכות על מר גורלי ומזלי, מכיווון שסיטאציה זו הזכירה לי את הימים השחורים, בהם הייתי יוצא לדייטים בעודי בייני"ש צדיק ותמים בישיבה: יבש-יבש-יבש-יבש, אבל ברגע שיש הצעה אחת- מיד קופצות עוד חמש, וברגע שכבר בחרת ויצאת לדייט ראשון- מיד קופצות להן עוד עשר הצעות, המפתות אותך לחתוך את הנוכחית איתה לא "עף", ולהמר מחדש על מזלך.
לאות פשרה, החלטתי ליזום ב"מקרה", מלווה מלכה מוזיקאלית בדירת הבנות. קיוויתי כי הבת שמואלית תופיע, וכך אוכל להכריע האם הופעתה היתה לעקל או לעקלקלות.
מלווה המלכה שאירגנתי היתה מוצלחת ביותר, אך בניגוד גמור לסיפור סינדרלה- הנסיכה המדוברת נעדרה למשך כל הערב, ורק הופיעה בחצות, כאשר הנשף נגמר וכולנו נאלצנו ללכת הביתה, על מנת שהשכנים יואילו בטובם שלא להזמין משטרה בגלל הרעש.
לאחר התלבטות קשה ביותר, התקשרתי ביום שלאחר מכן לתמר מדירת הבנות, על מנת לברר את סטאטוסה של הבת שמואלית.
לאחר ימים מספר, גילתה לי תמר כי אומנם הבת שמואלית מאוד הוחמאה מכך שביררתי עליה, אך למרבה הצער הנ"ל גם בדיוק התחילה לצאת. כשסיפרתי לה על כך שהמלווה מלכה לא ניזום אלא בשביל לפגוש אותה שוב, היא צחקה: "יכולת פשוט להגיד לי אז. הייתי דואגת שהיא תגיע מוקדם יותר...".
לליאור, שהיה במקרה בדירה והבין על מה נסובה השיחה הטלפונית, ירד האסימון.
"תגיד", הוא סנט, "יש מצב שה"ידידה" עליה התלבטת לפני חודשיים זו תמר? טעות גדולה. עכשיו גם בחיים לא תצא עם תמר, כשהיא יודעת שהיא רק ברירת מחדל".
כשסיפרתי לו על בעלת הבית מנחלאות, שבדיוק התחילה לצאת אתמול (אם הייתי בודק עליה מיד במוצ"ש לא הייתי מפספס את הרכבת), הרגשתי כי המסר משמיים לסיפור שלי הוא הדוגמא הקלאסית של כניסה למגרש חנייה ריק: כשכל המקומות פנויים, אל תתלבט יותר מדי היכן לחנות, אחרת כל המקומות עלולים להיתפס.
ליאור, שראה בצרתי, הפך חברבורותיו ממנחס למנחם: "על תמר אתה מתלבט כבר למעלה מחודשיים. הנחלאותית, נשמעת נחמדת מאוד לפי התיאור שלך- אבל ברגע שפגשת בחורה אחרת- שכחת ממנה לחלוטין. היחידה מבין השלוש שבשבילה עשית טלפונים, ארגנת ערב, ומיד התקשרת לברר עליה- היתה הגבעת שמואלית. המסר היחידי שאתה צריך לקחת מכל הסיפור הוא הפוך: אתה לא מתחיל עם בחורה כי היא במקרה פנוייה, אתה מתחיל איתה רק כשאתה לא יכול שלא".