בלי שום ספק כולנו נתקלנו בסיטואציה הזאת, ואם לא כולנו, לפחות כמה מאיתנו. אם זה בסרט הוליוודי שאנו רואים בקולנוע, זוג של ידידים, בן, ובת, כשצד אחד רואה בצד השני ידיד, והצד השני רואה בצד הראשון בת זוג לחיים. ניתן לראות זאת גם באירועים בחיים, במיוחד שאתה נמצא בסביבה מעורבת, אם זה בשנים הצעירות שלנו בגן, בבני עקיבא, או אולי כשאחד מהמכרים שלנו מתגלה בפנינו כידיד, ומשום מה ככל שאנו מתבגרים ניצבת השאלה האם אפשר להיות יותר.
לי זה קרה, אבל זה לא קרה באופן מפתיע. מדובר בלא מעט שנים. שנינו היינו ילדים צעירים באותו גן, בערך באותו גיל. נסענו יחד בהסעה, אפילו נפגשנו באירועים משפחתיים כי בני המשפחה שלי מכירים את המשפחה של אותו הילד, חלקנו הרבה חוויות משותפות, ותמיד שמתי לב שהוא מדבר איתי יותר מאשר שאר הבנות באותם האירועים, למרות שלא ייחסתי לכך חשיבות. לאחר מכן התבגרנו, נפרדו דרכנו, הוא הלך לישיבה תיכונית ולהסדר, אני לאולפנה ולשירות לאומי, הוא המשיך בתחום שאהב, אני בתחומי.
באותו זמן, שהייתי בחטיבת הביניים, כמעט כל דקה הייתי שומעת ילדה כלשהי, שאני ואותו הילד צריכים לצאת מתישהו. ''וואי את יודעת שאת ועמיחי ממש מתאימים, אתם קופי!'' כל שנה זה היה חוזר, כמעט כל נערה שהכירה אותו בבני עקיבא, אמרה לי את אותו הדבר, ואני הסמקתי והמשכתי הלאה. כמו בתסריטים ההוליוודים אני לא חשתי משהו מעבר ולמעשה אני חושבת שגם עמיחי הרגיש אותו דבר. אם היינו מרגישים אולי היה יוצא משהו, אך לא כלום. ואז המשכתי לצעוד ויחסי הידידות המשיכו לעבר התיכון עד שהם נפסקו לזמן מסוים.
התבגרנו, סיימנו תיכון, הוא בצבא, אני בוגרת שירות לאומי, מה יכול לקרות עכשיו? תאמינו או לא הגורל משום מה רצה להפגיש בינינו שוב. יום אחד התקשר אדם שהכרתי במהלך השנים, שהסתבר כחבר טוב של עמיחי מהצבא, והכריז שהוא רוצה לקחת חלק בשידוך הזה. הוא ממש התעקש, לא היה לי נעים לסרב לו, אז הסכמתי לתת צ'אנס לחבר ילדות שאולי יהיה יותר.
זה התחיל משיחות וואטסטפ של החבר מהצבא עם עמיחי, דרך שיחות איתי, כשאני מנסה למצוא מכנה משותף ואולי להבין על מה כולם מדברים. היה נחמד בהתחיל, אך אחר כך הרגשתי שעמיחי לא ממש מנסה למשוך את הקשר. בסופו של דבר הקשר נותק. אחרי תקופה מסוימת חזר אלי עמיחי בטלפון, אמר שהוא מצטער, ושהוא לא יודע איך להתנהג במערכת יחסים שכזאת.
אני לא יודעת למה ציפיתי. היינו בסך הכל ילדים, מה ידענו? אולי התחושות השתנו במהלך השנים. חשבתי שאולי כמו בסרטים תתפתח אהבה מכל זכרונות הילדות שלנו, אך בסופו של דבר הכל נשאר בדיוק באותו המקום. התאכזבתי, השתוקקתי למשפט מפתח כדוגמת 'היינו ילדים. אני אוהב אותך. תמיד ידעתי". אבל לא. בדיוק כמו שחשבתי זה לא הלך, הוא לא כתב, אני לא כתבתי ומתברר שלא תמיד יכולה להתפתח אהבה מידידות.
מתברר שגם מידידות שמתפתחת גם באמצע הדרך אפשר למצוא אהבה, אך הסיפור הבא שתקראו רחוק מלהיות שמח. מדוע? כי הבחור התייחס לכל חברה כאל ידידה שלו, ואז עובר לחברה הבאה.
זה התחיל עם כל קלישאה אפשרית. נפגשנו, קבוצה של חברים בירושלים בתחילת הקיץ לשבת שלמה. כולנו התיידדנו ובמהלך השבת התקבצו חברויות שנשארו גם לאחר מכן. התיידדתי עם בחור ובמשך הזמן הוא מצא חן בעייני. חשבתי שגם מצאתי חן בעיניו, והוא אפילו הודה שהסיכה על ראשי מאוד מוצאת חן בעיניו. אחרי ההערה הזו היה לי כבר ברור, הייתי בטוחה שאולי יבוא הניצוץ. הבעיה הייתה כשגילית לאחר מכן שהוא שם עין על בחורה אחרת שלא גילתה בו עניין. הייתי מאוכזבת אבל למרות הכול התיידדנו, ניסיתי לעודד אותו ולגרום לו אולי לראות שיש מישהי אחרת שמחכה לו, אולי במקרה אני?
הדרמה הרומנטית הפכה במהרה לאכזבה, כשמאחורי הגב הוא התיידד גם עם חברה טובה שלי, ובסופו של דבר הם נהיו חברים. הייתי שבורה. גם נדחתי על ידי מישהו וגם חברתי לא הייתה נאמנה ובגדה בי. מאז החלטתי שלקבוצה הזו אני לא נכנסת, גם אם יערפו את ראשי.
עברו
עברו חודשיים ואותה ההשפלה דעכה מעט. אחת מחברות הקבוצה התקשרה אליי וסיפרה לי שאותו הזוג לא החזיק מעמד אפילו לרגע אחד. יתרה מזאת, כל בת נהפכה לידידה שלו ועם כל בת הוא מנסה להתחיל. ממש דון ז'ואן אמיתי. הייתי המומה ומעט נבוכה. זה אותו האדם שמצא חן בעיני?
ידידות זו בהחלט פנטזיה נחמדה. הם מכירים אותך, את יודעת הכל עליהם, את תהיי פחות נבוכה בדייט, אבל לפעמים זה פשוט לא עובד. לא תמיד, בהחלט כדי לנסות גם אם מתאכזבים. הבעיה מתחילה כשנתקלים בקשר סבוך, כשידיד טוב שלך נהפך להיות רודף שמלות גם אם הוא מתפלל 3 תפילות ביום עם כיפה על הראש.
ידיד זה רק קשר חברתי שיכול להימשך לזמן ארעי. זה לא אומר דבר, זה לא אומר שיצא משהו מעבר, אך בחצי הכוס המלאה אפשר ללמוד משהו על החיים מכל קשר, גם מקשר כזה.