השקעה בקשר זוגי דומה מאד לשני אנשים העומדים על רפסודה השטה על פני המים. האיש ואשתו עומדים כל אחד בקצה אחר. אם אחד מהם ישקיע את עצמו יותר מהשני בצד אחד, הצד השני יתרומם, ואילו הוא ירגיש שהוא שוקע, ואולי אפילו עומד לטבוע.
שני אנשים צעירים עומדים מתחת לחופה. הוא מתחייב בכתובה לתת לה כהנה וכהנה. היא, מצידה, נכונה בחפץ לב לשים מבטחה באיש הצעיר העומד לידה. עיני שניהם נוצצות מהתרגשות. בלבם התחושה וההרגשה שהם יהיו מוכנים לעשות הרבה מאד אחד לשני.
אבל החגיגה נגמרת והגיעה השגרה. כל אחד משני הצדדים משקיע בקשר. אם ניקח את האישה, לצורך המשל, היא מתחילה להשקיע לא רק באיש שלה, אלא גם באימהות. בהריון, בלידה, בגידול הילדים. זה נכון שהאיש שלה אמור לתמוך ולדאוג ולהושיט יד ולומר מילים טובות ותומכות. אבל בסופו של יום זו היא שאותה ייעד בורא עולם לשאת תשעה חודשים את העובר בבטנה, לסבול הקאות, ורידים נפוחים וצרבת, וגם לעבור את ייסורי הלידה.
יכול להיווצר מצב שבו במשך השנים היא תתחיל להרגיש שהיא משקיעה בנישואין הללו הרבה יותר ממנו. היא תתחיל לשקוע.
לאחרונה שפכה אישה גרושה את ליבה לפני אחרי שהתגרשה.
'הוא אף פעם לא השקיע בילדים, הכול היה עלי. אני היא זו שהשקיעה. עכשיו (לאחר שהוא חיש מהר נשא אישה חדשה) היא זועמת על כך שהילדים שלה פגועים. ילדים גדולים. רק עכשיו הם מבינים שהוא אף פעם לא השקיע, זו הייתי רק אני כל השנים.'
לא אכנס לניתוח תיאורטי מה היה פה במערכת הזוגית. אך ברור שהיא במשך השנים התחילה להרגיש שהרפסודה בצד שלה שוקעת יתר על המידה, על סף טביעה, והיא קמה וירדה ממנה.
זה יכול לקרות גם לגבר.
מה לא היה מוכן לעשות למען רעייתו, בחירת ליבו? הוא עבד שעות נוספות וקנה פרחים לשבת. עזר בבישולים ובניקיון הבית. עשה כמיטב יכולתו, או כפי שראה בבית הוריו, ומה שהורו לו רבותיו. מכיוון שהשקיע, הוא ציפה לתמורה מלאה להשקעתו. הרפסודה בצד שלו התחילה לשקוע, כי הוא הרגיש שאין תמורה לאגרה.
מה העצה במצבים כאלה? קודם כל, אולי , אתה הגבר, תשקיע קצת פחות, ואז ממילא רמת הציפיות שלך מהצד השני תפחת. זהו, אגב, פתרון גם לאישה. את לא חייבת להוכיח את עצמך כמשקיענית אולטימטיבית בילדים ובבית. את יכולה להנמיך את הלהבות. לעבוד פחות וליהנות מהחיים יותר. את גם יכולה לחשוב איך את מערבת ומשתפת את הצד השני במידת האפשר. וגם אם זה יתגלה כניסיון סרק, לפחות תדעי שאת עושה את המקסימום.
בתור אישה, אני פחות מסוגלת להיכנס לראשו של גבר ולהבין מה היחס בין ההשקעה שלו לתחושת שביעות הרצון שלו מההשקעה.
ברור שכולם זקוקים לפרגון, מילות תודה, מילות הערכה, וכמה שפחות בקורת. תמיד לחשוב מה היית רוצה לקבל ולעשות זאת כלפי הצד השני.
נשים, בדרך כלל, התרגלו לתת, ואם הן מרגישות שלא סופרים אותן, הן מטפחות תחושות אכזבה ונפש מרה בתוכן.
באחת מהסדנאות הרבות שהשתתפתי בהן, אמרה לנו המנטורית, מטפלת זוגית ומשפחתית: בגלל שאתן עקרות בית טובות כל כך, אתן לא מספרות מה עשיתן כל היום. תספרו! אתן יכולות לפרט באזני בן הזוג והילדים: היום בשלתי ,ניקיתי ,החלפתי מצעים, הדרכתי כלה, עזרתי בשעורי בית ומיהרתי בערב, מאופרת ויפה לחתונה. שבני הבית יעריכו אתכן. את, האישה שיוצאת מחוץ לבית, שעל כתפיך נופל עול נוסף, תספרי! מה עובר עליך, תגייסי עזרה.
תשתפו. תספרו מה עשיתם, גם האיש וגם האישה. במקביל תנמיכו את להבות הציפיות.
יש הרבה מקומות בחיים שבהם אנו מגלים לפתע את תוצאות השקעתנו. ריבונו של עולם ,שהטיל עלינו משימות חיים, לא תמיד מראה לנו את התוצאות מיד. לפעמים קוטפים את הפירות אחרי זמן רב.
לי תמיד עוזרת הידיעה, שגם אם כרגע, היום, השבוע, במעשה מסוים, לא קבלתי תודה או מילת הערכה, שאותו בורא עולם שברא אותי ,רואה אותי וכל מעשי בספר נכתבים. השכר והתמורה באים לידי ביטוי בכל מיני אופנים, ולא אכנס למחשבות של ניהול חשבונות מי עשה יותר או פחות.
החיים הם מסע בים סוער. גלים מתנפצים מכל עבר. לפעמים נוחים ושקטים, לעיתים סוערים. ספינת הזוגיות שלכם היא רק רפסודה, המנסה לייצב את עצמה בכל מזג אוויר. כל אחד מכם בקצה אחר של הרפסודה. מה שחשוב הוא שלא תשקעו. תשמרו על איזון, תגיעו בשלום לחוף מבטחים. ותודה רבה לסטודנט היקר שלומד טיפול משפחתי וזוגי, שנתן לי את הרעיון למשל הזה.