אלי ויערה (שמות בדויים) נכנסו לחדרי באיחור של כמעט עשר דקות. ניצלתי את הזמן היטב בעזרת קפיצה על רגל אחת (כדי לאוורר את עצמי מהפגישה עם הזוג הקודם...), הכנת כוס קפה טוב ומעבר נוסף על הפרטים היבשים שלהם: בני 39, נשואים 16 שנה ולהם 4 ילדים. הכנתי את עצמי לברך אותם בברכה לבבית של ברוכים הבאים.
הם נכנסו במרירות והתיישבו על הכורסאות. לא הייתי זקוק לעין מקצועית כדי להבחין שיערה אינה מסתכלת לכיווני או לכיוון בעלה אלי, אלא למטה. ואילו אלי מפנה את מבטו שמאלה הרחק ממנה.
"שלום... ברוכים הבאים...", גייסתי את מלוא האנרגיה החיובית שהצלחתי לאסוף באותו הרגע.
שתיקה.
"ברוכים הבאים", חזרתי, "אני מושון... נעים להכיר...". אלי ויערה הזיזו מעט את מבטם המקובע ולבסוף הפטירו "שלום" חרישי.
בעודי חושב לעצמי מה לומר כעת, הקדים אותי אלי. הוא הפנה את מבטו ליערה והטיח בה במרירות: "נו למה את שותקת?? יש לך כל-כך הרבה מה להתלונן עלי ועכשיו השתתקת... לא מספיק שבגללך איחרנו לפגישה, עכשיו גם אין לך מה לומר? אחר כך תאשימי אותי שבגללי כל הטיפול הזה נהרס."
יערה התעוררה לחיים, הביטה בי במבט ישיר והסבירה לי: "אתה רואה, ככה זה נראה כל הזמן... הוא הורס הכל. איך אפשר בכלל לחיות ככה?"
ושוב שתיקה.
הבטתי לעברם ואמרתי בקול נעים ורציני: "אני שמח מאוד שאתם ניגשים לעצם העניין וממחישים לי מה מתרחש אצלכם בקשר, כך אנחנו לא מבזבזים זמן על עניינים שוליים. ננצל זאת".
נראה שהצלחתי למשוך את תשומת לבם. הם פתחו זוג עיניים והביטו בי מחכים. ניצלתי את ההזדמנות ושיקפתי את שהתרחש (בשינויים קלים): "אז אלי אתה חושב שליערה יש כל-כך הרבה תלונות ושהיא תאשים אותך בהמשך. יערה את חושבת שאלי הורס הכל ושואלת איך אפשר לחיות כך".
קיבלתי את אישורם לדברי: "אני מבין שיש לכם מחשבות ותחושות מאוד לא נעימות. מה אתם מבקשים שיהיה במקום?"
דרבנתי אותם לענות לשאלתי.
"אני מבקש שתפסיק להתלונן כבר",
"אני מבקשת שיפסיק להרוס כל דבר".
"ואז מה יהיה?", שאלתי בסקרנות
"ואז יהיה לי קצת יותר רגוע", אמרו ביחד, כל אחד על עצמו...
האמירה המשותפת השפיעה על האווירה בחדר. משהו התרכך בעיניהם ואולי הבחנתי שם אפילו בלחלוחית קלה. נדמה לי שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה בה אלי ויערה הביעו רצון חיובי משותף.
גם אני התרככתי: "יש לכם רצון משותף והוא להביא רוגע לתוך חייכם. כשיש לזוג רצון משותף אפשר לפעול יחד כצוות להגשמתו".
אלי ויערה הגיעו אלי עם שלל תלונות הדדיות. לכל אחד מהם היו סיבות מנומקות היטב למה הוא צודק ובן זוגו מומחה בלעשות לו את המוות...
המפתח היה מעבר מתלונה הדדית לרצון הדדי. תלונה מרחיקה בין בני-הזוג, מפעילה מנגנוני הגנה, גורמת לתחושת אשמה ולהתנגדות. רצון הדדי מקרב בין בני-הזוג, עשוי לחדור מתחת למנגנוני ההגנה, גורם לתחושה נעימה של הזדהות ושותפות וממריץ לעשיה משותפת.
כיצד עוברים מתלונה להבעת רצון?
- אומרים (בלב) את התלונה. למשל – תפסיק לשלוח הודעות כשאני מדברת אליך.
- שואלים את עצמי: מה הייתי רוצה במקום? למשל – אני זקוקה לתשומת לבך כשאני מדברת אליך.
- מנמקים: מדוע הרצון הזה חשוב לי? למשל – אני זקוקה לתשומת לבך כשאני מדברת אליך, כדי שלא אחוש שאני משוחחת עם קיר בטון.
- משנים את הנימוק לנימוק חיובי (אם הוא שלילי). למשל – אני זקוקה לתשומת לבך כשאני מדברת אליך כי אז אני מרגישה שאכפת לך ממני.
- מוצאים זמן מתאים. מרככים את העיניים. ומביעים את הרצון מעומק הלב.
נסו ותהנו...
מושון לוינגר, הוא עו"ס קליני, מטפל פרטני וזוגי, מתמחה בטיפול מיני ויועץ לפנויים פנויות.
mooshon.lr@gmail.com