כשהלהקה ניגנה את "והיא שעמדה" לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה אחרת בה הייתי צעיר וחתיך (היום נשארתי רק חתיך), כשלסבב הזה עוד קראו: "סבב רחם". מעניין אם גם בחתונה שלי אקנח את הריקודים בסבב "זקיינים" איטי, ומעניין באיזה שם של שיר אופנתי כבר יקראו לו עד אז.
אם יש משהו דביק יותר מדוד שמנסה לדחוף לך גביע עם ה"סְחלה" שנשאר מהיין של החופה כסגולה לזיווג, זה ציצית הצמר החדשה שאחי הצעיר, החתן דנן, הוריד ושם מעל חולצתו הלבנה כדי שיהיה לו פחות חם בסבב החיבוקי הנ"ל. "אני הולך להביא לך משהו לשתות" תירצתי ופיניתי את מקומי הסמוך אליו במעגל עבור חייל מהישיבה שלו שהגיע ממש עכשיו על מנת לשמח חתן עם הכלה.
כשנכנסתי לדירתי כמה שעות לאחר מכן, הבנתי כי המקלחת הנכספת תיאלץ לחכות עוד קצת. בקבוק ויסקי ע"ש גלנדפידיך שנח על השולחן, סינגל מאלט בן ח"י שנים, בישר לי על המאורע המשמח שזה עתה קרה. צביקה, השיכור משמחת הצעת הנישואין שהצליח להפיק לבחירת ליבו, שתה כדי לשמוח ולא הבחין שליאו יקירנו הרים כוסית בכדי לשכוח, כי עינת השיבה לו ב:"לא" נוסף.
חוק שימור האהבה הדירתי קובע כי בדומה ל"חוק שימור האנרגיה" הפיסיקאלי, כמות האהבה בדירת רווקים לא גדלה ולא פוחתת. לעולם היא תתחלק, בשווה או שלא בשווה, בין כלל יושבי הדירה. על כן, גם הפעם התקיים בנו הכתוב: "ואמלאה החרבה"- כיוון שמלאה זו, חרבה זו.
***
רצה הגורל, ואני תמיד זוכה להיות בצד השמאלי של עקומת הפעמון המייצגת את ציוני הכיתה במבחן נתון. לעולם לא אדע אם זה קורה בגלל שאני מאוד טיפש, או שאולי זה בגלל שחבריי לספסל חכמים מאוד. האם המוטו שלי: "חפשנו"ת מובילה למצוינות" עוזר לי לחלק בחכמה את משאביי הזמן והמוח שלי, או שמא אני פשוט הופך חולשות לאידאלים.
אף על פי שחיפוש מהיר בויקי מעלה כי לפלס וגאוס היו הראשונים לגלות כי הרוב נופל על הממוצע (אך המועט מתקצן לצדדים), היה זה משה רבינו אשר שלושת אלפים שנה לפניהם הסביר בפסוק: "כי לא יחדל רווק מקרב הארץ" איך אלוקים בחר לברוא את עולמו. תמיד יהיו עשירים, ותמיד יהיו עניים.
על כן, לא ברור איך כל שנה קם טיפש תורן אחר ומכריז כי דווקא בדורנו, בגלל הקדמה ו/או המבחר ו/או האינטרנט, תופעת הרווקות חמורה מבעבר. וכי לפני עשרים שנה לא היו ילדים בני שבע עשרה שהתחתנו מוקדם מידי? אתם באמת חושבים שאם הייתי נולד עשר שנים מוקדם יותר, היה לי יותר סיכוי שאת יום הולדתי השלושים תארגן שותפתי לחיים ולא חבריי לדירה?
***
צביקה איננו השותף הראשון שעוקף אותי בתור, וכנראה שגם לא האחרון. כמו רבים שהכרתי לפניו, גם הוא יתעורר מחר בבוקר, והדבר הראשון שיעלה בראשו יהיה: "מה לעזעזאל חשבתי לעצמי כשהצעתי לה להתחתן איתי?". גם הוא יתחיל לשאול את עצמו עד כמה הוא אוהב אותה, ואני אאלץ להסביר לו כי השאלה איננה האם הוא אוהב אותה מספיק בשביל לרצות להתחתן איתה, אלא האם הוא אוהב אותה מספיק בשביל שלא לשבור לה את הלב ולבטל עכשיו את כל העניין של החתונה.
כמו רבים לפניו, גם הוא יושב כעת מולי, שנייה אחרי שהוא התארס, מסביר לי מה הבעיה שלי, ולמה אני עדיין רווק (וגם אשאר כך) אם לא אשתנה בקרוב.
אינני יודע האם העובדה שצביקה מצא מישהי שתסכים להזדקן איתו אומרת שהוא אדם טוב ובוגר ממני, או שפשוט הוא סתם ברנש עם קצת יותר מזל. בעוד השטיפה שאני מקבל מצביקה מגלה לי, שכל מה שהוא חושב עלי רגע אחרי אירוסיו, הוא חשב על עצמו עד הרגע שלפני: זה שלא התחתנתי, זה אומר שמשהו דפוק אצלי. אילו אליהו הנביא היה מתגלה אליו חמש שנים קודם לכן ואומר לו במה הוא טועה, היו נחסכות ממנו שנות הרווקות האחרונות, בהם הוא ראה עצמו כאדם סוג בי"ת.
***
"ערבבת???" צביקה התעורר בבהלה בחמש לפנות בוקר. כמוהו גם אנו נפלנו שדודים בעקבות האלכוהול, ונרדמנו על הספות בסלון. ליאור, שהדבר הראשון שראה מיד לאחר שפקח את עיניו היה מפלס הבקבוק הנמוך, נזכר שיש לו עוד מעט משמרת ורץ לקחת אספירין מחדר האמבטיה. צעקתי לו שאם הוא כבר שם, אז שיבדוק אם נשארו מים חמים בדוד. צביקה נעלם לאזור המטבח, סוגר ופותח ארונות ומגירות ללא כל סיבה הננעמת לאוזן.
כעבור כמה רגעים חזר הצביק עם ה"גְּלן" שנשאר מארוסיו של השותף האחרון שעזב. וכך, התקווה כי הוא שכח את הפרט האחרון של המנהג הדירתי- לערבב את התבואה הישנה עם התבואה החדשה, נגוזה. "גם אני הייתי פעם רווק מסכן בדיוק כמוך" הוא הסביר לליאורנו, תוך כדי ריקון הנשאר מן הישן אל החדש. "אבל אל תדאג- כֻּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ. קצת סבלנות, וגם תורך יגיע...".
חשבתי לשתף את ליאור בעוד קצת נוסטלגיה, על טיפה מרה שהתווספה לקוקטייל לפני הרבה שנים, עת אני הדל קניתי בעצמי יי"ש עתיק, אך נסיבות מצערות מנעו ממני לעזוב את הדירה. אולם צביקה עלה עלי בזמן, ונתן בי את עיניו: "הוא עוד תמים," הוא הביט בי, "אז למה אתה הורס לו?".