כל אחד מאיתנו מכיר לפחות "שובר לבבות" אחד, אשר בלי להשקיע מדי מחשבה ומאמץ, כל הבנות "מתות" לצאת איתו. כאשר הוא יזרוק אותן כעבור זמן קצר, הן לא יתקשרו לחברה הטובה ביותר שלהן בשביל ללכלך עליו, אלא יתקשרו לבחור עצמו בשביל להציע לו לצאת עם החברה הנ"ל.
לעומתו, יש את החבר שתמיד זורקים אותו (נקרא לראשון "נתי מסרוגים", ולאחרון: "אמיר"). מכיוון, שלדאבוני זכיתי להיות בחור מן הסוג ה"אמירי", מדור זה יוקדש לכל אותם הסובלים מתכונה אמירית זו.
לפני כמה שנים, כשעוד הייתי דוס טרור, הבחנתי כי בחמישה מתוך חמשת הבחורות האחרונות איתן יצאתי ברצינות (עד כדי החלפת מספרי דור ישרים), הצד הנשי היה זה שיזם את הפסקת הקשר. בפעם הראשונה, בה הבחורה נימקה את החלטתה ב: "אני מרגישה שאתה friend, אבל אני מחפשת boy-friend", תליתי את התירוץ כעיבוד המשפט: "זה לא אתה זה אני", הכולל בתוכו גם את טוויסט ה"בואו נישאר ידידים" הדלוח. בפעם השנייה והשלישית בה הולעטתי בסיבה דומה, התחלתי לחשוד שאולי המשפט הנ"ל איננו סתם תירוץ נלוז, כי אם סימפטום לבעיה אמיתית המקוננת בי.
חברי ה"אלון-מוראי" אותו זכיתי להכיר בתקופת מילואיי, ממש הכריח אותי להיפגש עם מרן (שם החיבה בו תלמידי הישיבה שבשומרון נוהגים לכנות את רבם), אשר לטענתו איבחן גם קושי דומה אצלו. ב"פרופיל 100 להתאמה בין בני זוג", אשר העלה פולמוס בפני עצמו כאן באתר, מובאים סוגים שונים של קשר בין בחור לבחורה, המודגמים בעזרת קווים מאוזנים בגבהים שונים. אני שזכיתי לשיחה אישית, צפיתי בכפות ידיו של הרב עצמו, פעם מדגימות לי מהו קשר שיוויוני מדי, ופעם מהו קשר חיובי שבו האיש גבוה מן האישה, כאשר זו האחרונה נשענת עליו.
מחלוקות רבות היו לי ועודן, עם התיימרות לכתיבת אלגוריתם מדוייק לחישוב הטיב והכרעת עתיד הקשר שבין בחור לבחורה. אומנם, דווקא מילוי הציונים שבטבלה (שאז עוד באה לבדה, מודפסת על כרטיס בגודל כרטיס אשראי, ללא הוראות הפעלה מפורטות), סייעה לי להבין את העובדה הבאה: כלפי כל בחורה איתה יצאתי, הרגשתי כי היא מושלמת ומדהימה בשבילי, ולמעשה לא ממש הבנתי מדוע היא בכלל ממשיכה להיפגש עם ייצור נאלח שכמותי. למותר לציין כי כלל לא הרגשתי כי הבחורה "נשענת עלי", או רואה בי מקור "סמכותי", אלא להפך, אף שמחתי על כך שמערכת היחסים שלי נאורה יותר, מאשר אופי הקשר המושלם, אותו הציג כדוגמא הרב לבנון.
שתי מחשבות עלו לי בעקבות אבחנתו של הרב אליקים: האחת, נדמה שחוסר ביטחון מול בנות, מצוי באחוזים גבוהים יותר אצל הציבור הבייניש"י (מעניין האם הביצה קדמה לתרנגולת, או ההפך- האם שנות הלימוד בישיבה הופכת אותנו לעדינים מדי, או שמא דווקא האופי הזה הוא שהביא אותנו לישיבות הנ"ל). המחשבה השנייה היא, האם כל זה נובע פשוט מחוסר ניסיון אל מול בנות המין היפה (וכמו מחלת ה"צעירות", היא פשוט עוברת עם הזמן), או שמא יש לנבור קצת בנפש בשביל לרפאה.
בעוד מצבי יוגדר: קשה, אך יציב, אופי קשריו של חבר טוב אחר שלי, כבר מזמן סובלים ממצב אנוש. הבחורה איתה הוא יוצא תבטל את הדייט רגע לפני שהוא מתרחש. במידה והדייט כבר החל, היא תיזכר באמצעו שהיא בדיוק קבעה להיפגש עם חברות באותו ערב, או שהיא חייבת לקפוץ ממש עכשיו לדודה שלה מבית וגן. הוא לעולם לא יזרוק אותה, מכיוון שהוא רוצה להיות בטוח שהוא "בדק עד הסוף", ולכן תמיד ינסה לתת עוד צ'אנס. איכשהוא, החינוך הישיבתי של: "חתונה זה דבר מאוד מפחיד, ואתה צריך תמיד לבדוק האם המשו מפריע באמת או שהוא סתם תירוץ", נכנס אצלו יותר מדי, וכבר לא קיימת אף סיבה או קו אדום שתאפשר לו להבין (עוד לפני הבחורה), שזה פשוט לא זה.
בין חבריי החילונים, ראיתי "קונטרס" מזעזע, המסביר כיצד להתחיל עם כל בחורה בבאר, או לחלופין להפוך את ידידתך הטובה לחברה של ממש. השורה התחתונה של הספר היא האמירה (תסלחו על הביטוי, אבל זו פשוט הדרך הטובה ביותר להסביר את הטענה המרכזית של הספרון): תהיה מנייאק, והבחורה תיפול לרגליך. תלמד להיות אנוכי ואגואיסט, והבחורה תיישר איתך קו, ותתאהב בך מיד. גם מאלגוריתם זה סולד אנוכי, אבל בכל זאת מבקש אני ללמוד ממנו עיקרון אחד פשוט: מסתבר, כי בחורה מעדיפה טיפש גמור, אך בעל ביטחון עצמי בשטויות שהוא עושה, על פני בחור מבריק וחסר אופי, אותו למעשה, היא מתמרנת כרצונה.
מכיוון שעצם ההגדרה "בייניש", אינה תואמת את הטיפש בעל הביטחון המופרז, אני חושב שאנחנו צריכים להשקיע קצת מאמץ בשביל למצוא את האיזון הנכון שבין להיות: "נייס גאי" (כלומר: נחמד מדי), לבין התנהגות כ"צ'ארמר" שטחי ואנוכי, שחושב אך ורק על עצמו ועל תימרון הבחורה כרצונו.