כשעובר כל כך הרבה זמן מאז ש, אתה כבר שוכח מתי הכל התחיל (או נגמר). ואז אתה מחפש איזה מאורע, משו יוצא דופן שקרה, להזכיר לך, כמה זמן בעצם כן עבר. אתה נזכר שיש מתחת לכל טור שכתבת תאריך כזה קטן, באפור בהיר ממש מתחת לכותרת. חישוב קצר מגלה לך שעברו כבר חודשיים וחצי מן הפעם האחרונה שכתבת. חודשיים וחצי של בריחה, ובעיקר שגרה-שגרה-שגרה כדי שלא יהיה זמן לחשוב, ולהיכנס שוב לדיכאון.
יש כזה קטע בתחילת כל סרט, שעל הכמה הדקות הראשונות, אתה צריך להבין האם אתה הולך להעביר עכשיו שעות-מסך מול דרמה, קומדייה או אימה. כי הבנאדם, כשהוא מחליט להשקיע שעתיים מזמנו בסרט, הוא רוצה לדעת איזה חוויה הוא עומד לעבור: מצחיקה, מפחידה, או חלילה מבאסת. אז אני כבר מתריע מראש- הפעם (חד פעמי, אז אל תפתחו ציפיות), זה הולך להיות בעיקר רגשני, אישי, ממש לא מצחיק ואפילו עם סוף רע. אז בבקשה בלי כל ה"אל תתייאש אחי, יהיה בסדר" ו"יש עוד נסיכות אחרות בביצה" וכל החרטא המנחם הזה שאני לרוב מקבל כששומעים שעברתי משו קשה. כי עכשיו, אני הולך להיות מבואס מכאן ועד סוף הטור, וחץ התקווה כבר נורה ממני והלאה. על כן, כל הירא ורך הלבב, מוזמן לפרסס כבר עכשיו, ולחזור אלינו שוב בפעם הבאה, כשאהיה מתודלק בכוחות מחודשים.
"המתכונת הזאת הולכת להיות כולה בשיטת המבחן האמריקאי", הסביר לנו הר"מ שלנו, לקראת סוף השביעית. "כל שאלה תהיה קאריקטורה, המתארת סיפור. אתם צריכים לפענח מה הדין באותו מקרה. את המתכונת הזאת עשו בישיבה תיכונית איכותית למדי, והממוצע שם עמד על 57...".
בזמן שחבריי צחקו למשמע התיאור, לי ירד האסימון: מבחן אמריקאי, מצוייר, בישיבה איכותית. אחד ועוד אחד ועוד אחד, הזכיר לי את יקי, אחד המדריכים בסניף (שלמד כאמור, בישיבה איכותית למדי), אשר סיפר בישיבת הסניף הקודמת על הר"מ הגנוב, שחיבר עבורם מבחן מתכונת בגמרא המבוסס על קומיקס ושאלות אמריקאיות. מכיוון שרמינ"ו שלנו לא ניחן בחוש הומור, יצירתיות וחריצות, לא היה קשה להסיק כי נראה שגם המורים שלי ושל יקי נפגשו לא מזמן באיזו ישיבת מורים אזורית, ועל כן אנחנו הולכים לקבל את אותה המתכונת אשר חוברה ע"י המורה של יקי, המלמד בתיכונית איכותית למדי. לאחר שחרשתי בעגלתו של אותו המדריך (וע"ע ספר שופטים, שם,שם ), קיבלתי ממנה הבטחה כי היא תשלח לי עותק של המתכונת בהקדם האפשרי. כעת, לאחר שנמצא אוקסימורונים (תלמידים שהם גם גאונים, אך גם לא רואים בתוכנית שלנו סוג של רמאות) מתאימים, לא נצטרך אלא לשנן בע"פ רצף לא אקראי של עשרים אותיות בטווח של אל"ף עד דל"ת, בשביל להוכיח לרמינ"ו השאנן כי המתכונת שלו אינה קשה כפי שהוא היה רוצה לדמיין.
חודש לאחר מכן, רמינ"ו הכריז על מבחן מתכונת נוסף. לצערנו, הסיבה לכך לא היתה חשד להעתקה. מסתבר כי הממוצע הכיתתי הגיע ל-25 בלבד, מה שמוכיח כי שינון תשובותיהם של האוקסימורונים הוליד עכבר. כל אחד מאיתנו יכול היה לקבל את אותו הציון, ע"י סימון כל רצף תשובות אקראי אחר.
שנים לאחר מכן באוניברסיטה, כשנאלצתי לחשב בכמה אופנים שונים יכול יוסי למלא שקית של חמש-עשרה בורקסים (כאשר כל אחד מן הבורקסים יכול להיות בולגרית/תפו"א/פטריות/בשר. בשר וגבינה לא יכולים להיות באותה שקית, כדי שלא לפגוע ברגשות המתרגל הדוס שהיה לנו), נזכרתי בשאלה מהמתכונת בגמרא, על דונאלד-דאק וסופרמן (זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. מי זוכה בגלימה האדומה אותה לובש גיבור העל? עד היום לא הצלחתי למצוא את התמונה המקורית של המקרה ההזוי הזה מן אינטרנט). מה שהוכיח, שלא הגמרא וגם לא התיאורייה של המתימתיקה הבדידה הן השאלות המסובכות של החיים, כי אם הסיפור המקרי בכבודו ובעצמו.
ליעל (מן הטור הקודם) לא הייתה הזדמנות לקרוא את מסקנת הטור (הקודם), ולכן היא דווקא כן התלוננה על רוב התכונות הרעות שלי בפני הוריה, עוד לפני שבכלל באתי לביקור. אחרי שכבר באתי לביקור, התנהגותי (מן הטור הקודם) רק סייעה לה לקבל את דעת אחותה הגדולה ("שלום בית (ההורים) עדיף"). יומיים לאחר השבת האמורה החליטו האחיות פה אחד על קטיעת הקשר המזהיר שהתפתח ביני לבין יעל (ואם חשבתם שעכשיו הגעתם לסוף הרע שהבטחתי לכם בתחילת הטור, אז חכו שתסיימו לקרוא את הפיסקא הבאה).
וכמה טריקים ועצות שאספתי ורשמתי לעצמי עם השנים בשביל להימנע מתופעות הלוואי של ה"נגמר", ואפילו שהיו אקסיות רבות וטובות מן החמורה האחרונה ממנה נפרדתי- תמיד אני סובל כל פעם מחדש מ"דיכאון אחרי פרידה/פירדה". כמו לפני המתכונת ההיא בגמרא, אפילו שאני כבר יודע מה המקרה, וכבר הייתי במקום הזה עשרות פעמים קודם- כל פעם אני נכשל ומתבאס מחדש. ואין עצה ואין תבונה, ואין דרך קצרה.
אני כבר מכיר בעל פה את כל הקלישאות, את ה"יהיה בסדר" ואת ה"תהליך הלימודי, שמשמיים רוצים שתעבור". למזלי חכמינו גזרו "גזירה על המת שישכח מן הלב". ועל כן, לא אסתיר מכם את אמת, ואודה כי ייתכן ובאיזשהוא מקום ציפיתי בכיליון עיניים לשמוע מ"חבר שרק רצה לעדכן", שיעל התארסה (כבר??? ). כעת סוף סוף, הזמן יכול, ויתחיל לעשות את שלו. עכשיו העבר נמצא מאחורי, ובכל יום שעובר אני רק הולך ומתרחק ממנו. אולי, כבר בעוד שבוע-שבועיים, יצא לי טור שמח יותר מזה הנוכחי.