אחר הצהריים-ערב, סניף של ”צומת ספרים“. צביקה עזר לי להבין שהכללים שלי לגבי בחורות לא ממש מוכיחים את עצמם, ולכן הגיע הזמן לעשות שני יוצאים מן הכלל: לצאת לבליינד דייט, אותו הבחורה יזמה. אני מרפרף בספר מתנה מצוייר, מנסה להיזכר מתי הפעם האחרונה בה חיכיתי כאן ל"שידוך".
הרעיון הנ"ל שייך לחברותא בוגרת שלי. ראוי שגבר יקדים, ובחורה שמכבדת את עצמה תמיד מאחרת. במקום להתייבש בשער של טליטאקומי ולנחש מי מהבנות היא הרחל שבאה עם הצאן, למה שלא תפזול בנתיים בתמונה תלת מימדית או תנסה למצוא את אפי, במתחם ממוזג יותר?
רעה חולה אשר פשטה במגזרנו היא, שבחורה בלונדינית ורזה נחשבת לבחורה שנראית טוב. לא שאין בחורות בלונדינית ורזות שנראית טוב. אלא, שלא כל בחורה בלונדינית ורזה נראית טוב, וגם לא כל בחורה שאיננה בלונדינית ורזה איננה נראית טוב.
דעות קדומות כאלו היו נחלת ליבו של החבר, ועל כן המשותף לכלל הבנות ששרדו איתו למעלה מחודש היה שיער בהיר יותר משחור, וקומה שהיתה גבוהה במעט מן הממוצע (מה ששיווה להן מראה "רזה" בסולם צביק). לא פעם ניסינו לשכנעו כי פלונית ממש לא מתאימה לו אעפ"י שהיא עומדת בקריטריונים, וכדאי שהוא יצא עם אלמותית המהווה היפוך של זו האחרונה.
לאחר זמן, לא רק צביקה אלא אף אני נתייאשתי מלנסות ולשכנע את עצמו, וקיווינו כי אולי זו הדרך של ריבויינו להפגיש לו את האחת. לכן, כשפגשתי את טליה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: היי, הנה "צביקה-גירל"!!!. הדבר השני היה: איך זה יתכן כי הוא, לא חטף אותה קודם? הדבר השלישי שעבר בראש, היה כי הדבר השני רק מוכיח שצביקה לא באמת הכיר אותה לפני, כמו שטען. הדבר הרביעי היה: אז מה האינטרס של צביקה לשקר?
"אפילו שזה דייט ראשון", שטחתי אחרי שעה בפני טליה, "זה כאילו אנחנו יוצאים כבר חודש".
"כן," היא הודתה. "גם לי מרגיש כאילו אנחנו מכירים מלפני. גם אתה מנסה עכשיו להיזכר מתי לאחרונה היה לך דייט כל כך מוצלח?".
"לכן אני שונא לצאת על בליינד", הסברתי. "הפעם האחרונה בה הלך לי טוב, היתה גם הפעם האחרונה בה הסכמתי לצאת בכזו מסגרת. וזה היה מזמן".
"סקרנת. מי המאושרת?", שאלה טליה.
"הממ...", התחמקתי בנונשלטיות. את טל ברקוביץ' לא יכולתי לשכוח, אפילו שעבר מאז למעלה מחמש שנים.
"עדיין לא מזהה", השיבה הבחורה, "הא?".
****
"אם לא הולך לי איתך", אמרה לי טל, "אני מחליפה את השם לטליה. זהו".
"אני לא הבן הראשון שאת אומרת שאם לא הולך לך איתו, את מקשיבה לרב ההוא ומחליפה את השם", או-או חשבתי, כי בדיוק עמדתי להיפרד ממנה בעוד שלוש דקות.
"תגיד לי אתה", היא בכתה,"אם לא השם, אז מה לא בסדר בי, מה?".
שנים רבות אחרי, אני לא מפסיק להתחרט על המשפט הבא שאמרתי. יותר ממה שאתה מתחרט על מה שנפלט לך בטעות, אתה מתחרט על מה שהוצאת מפיך ומתוך שיקול דעת קר.
"במקום להקשיב לרב ולשנות את השם שלך," עניתי, "עדיף שתקשיבי לעצמך ותשני את האף". למעלה מחודש שיקרתי לה שזה ממש לא מפריע, וכבר לא יכולתי להתאפק.
****
מדענים טוענים כי ברגע נתון ניתן לחשוב רק מחשבה אחת. באותו הרגע, חשבתי על עשרות במקביל. חשבתי על קוזמו קריימר מסיינפלד, חשבתי על חברה של אחותי שמגדלת שיער ארוך ומרכיבה משקפיים כי: "משקפיים גדולות עושות אף קטן" ועל זה שטל סיפרה לי מתישהו כי היא מפחדת לשים עדשות מגע.
נזכרתי בתיכונית, במזכירה של ביה"ס ששאלה אותי אם אני מכיר את המורה שבדיוק נכנס לחדר של ראש הישיבה ("כן בטח" עניתי לה, "הוא מלמד אותנו מתימטיקה". "אז כשהוא יוצא," רמזה בעדינות, "כדאי שתציע לו לסגור את החנות שלו").
חשבתי על "מלכוד 22" אליו נפלתי (הבחורה מושלמת, אבל יש רק משו אחד טיפשי שמפריע. בגלל הסיבה הזו אתה לא מסוגל להמשיך את הקשר, אבל אתה גם לא יכול לחתוך רק בגלל סיבה מטומטמת שכזאת), ועל עוד מכנה משותף שמצאתי ביני לבינה (שנינו אוהבים אותה כמות שהיא, חוץ מהקטע של האף).
"לא יודעת אם אני יותר שונאת אותך או יותר מודה לך על מה שאמרתי לי אז", טליה הנמיקה היום, חצי עשור לאחר הדייט ההוא. "זו הייתה הפעם הראשונה שאמרת מה באמת מפריע לך".
"לחברות שלי אמרתי שבסוף אפרד ממך בגלל לבושך המעזעזע, ובגלל שהיית (ונשארתי, ר"א) שמנמן" המשיכה, "אז כנראה שחיצוניות כן חשובה. מצד שני- הלך לנו כל כך טוב. אני אולי לא משלימה עם המראה שלי, אבל אני מצפה שהחבר שלי כן יצליח בזה.איזה מפגרת... לא יודעת למה היה לי כל כך חשוב להיפגש ולומר לך את זה".
לא לחינם תורה זה לשון נקבה. רק בחורה יכולה להגיד "שמור" ו"זכור" בדיבור אחד.
"אז קודם שינית את השם, ומכשזה לא עזר עשית ניתוח. למה לצבוע לבלונד?", הקשתי.
"המשפחה שלי הייתה משתגעת רק מלשמוע על ניתוח", היא טענה, "אז צבעתי לבלונד. הם התעצבנו על השינוי בשיער, אבל לא שמו לב למה שעשיתי באף".
כששאלתי אותה אם יש דרך בה אוכל לפצותה, היא נזכרה שעכשיו סוף עונה, ושהאאוטלטים בתלפיות פתוחים עד לפחות אחת עשרה. לא עזרו נימוקיי הדתיים: היא התעקשה שאשבע (ולא רק אצהיר) שבמשך חצי שנה לא אלבש חולצות טריקו. כך מצאתי את עצמי בסוף היום, עם מלתחה חדשה של חולצות ומכנסיים "אלגנט". כשהגענו לקופות, היא לא סירבה בנימוס כשהצעתי לשלם גם על הסריג ו/או עליונית ו/או חצאית שהיא בחרה לעצמה בזמנים בהם נזרקתי לחדר ההלבשה בשביל למדוד עוד ועוד בגדים. מה שהסביר את דברי התנא בקידושין: "האישה נקנית בכסף".
"זהו?", שאלתי, מקץ ארבע שעות ודייט מאוד יקר.
"אחחחח....", זעקתי. פעם ראשונה שאני מקבל סטירה מבחורה דתייה (תיק הצד משמש כ"ידה אריכתא").
"רציתי לעשות את זה לפני חמש שנים, אבל שמרתי נגיעה, ותיק השירות היה אז מלא בכביסה של שבועיים", ענתה.
"ובינינו?", האם אי פעם היא תסלח, התכוונתי.
"קודם תוריד את הכרס", החזירה, "אחר כך, נדבר".