אחד הקשיים, העקיפים, הנגרמים כתוצאה מהרווקות המבוגרת, הוא אתגר האמונה. לא מעט פעמים צפה ועולה השאלה, היכן בורא עולם בכל מסע התלאות הזה שעוברים כל כך הרבה אנשים בדורנו.
באוטובוס חזרה מעוד דייט כושל במיוחד, עלולות להתגנב לליבו של האדם, ולו גם הצדיק ביותר, הרהורים נוגים על הצדק בעולם. מדוע כולם כן ואני לא. במה הם טובים יותר ממני. למה רק אני, מכל החבר'ה, נשארתי על הרציף כשהרכבת נסעה. המהדרין ירחיבו את המבט לעולם שמסביבם, ויתעוררו לשאלת השאלות בהגות היהודית - מדוע 'אל רחום וחנון' מאפשר לכל כך הרבה אנשים לסבול כל כך הרבה זמן? איך 'אל אמונה ואין עוול' מקפח, כביכול, את עושי רצונו לעומת עוברי רצונו?
מכאן הדרך קצרה גם לתהות, להיכן הלכו אינספור התפילות והתחנונים? לאיפה נעלמו כל שיחות הרבנים על כוחה העוצמתי, עוקף כל מכשול רציני, של תפילה מעומק הלב לאבא שבשמים?
כנראה, שהדרך הטובה ביותר, המועילה ביותר, להתמודד עם האתגר, היא להפוך את הקושי להזדמנות. הזדמנות לחיזוק האמונה מתוך הכרה אישית, פנימית; הזדמנות לא להיות דתי שטחי. כזה שמקיים הכל בערך, למחצה לשליש ולרביע לא שמענו, וגם זה רק כי ככה הוא חונך בבית ובישיבה. להצמיח, דווקא מתוך ההתמודדות, אמונה עמוקה יותר, חיבור לתורה אמיתי יותר; הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, לחזק את האמונה בבורא עולם מתוך בירור נוקב, בלי שום הנחות, של כל השאלות המטרידות. לפתוח את כל הקלפים.
ישנם הרבה קשיים, לעיתים אף משברים, בחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. רובם אינו גורם לנו 'לעשות חושבים' על האקסיומות הבסיסיות של חיינו. לשאול את עצמנו ביושר בשביל מה, ועבור מי, אנחנו רצים כל הזמן. אבל רווקות מאוחרת היא הזמן הטוב ביותר לבירורים מעין אלה. בגיל הנערות אין מספיק כלים, וגם לא בשלות נפשית, בשביל לפצוח במסע אינטנסיבי לבירור האמונה. אחרי החתונה, החיים סוחפים. רק אתמול שמת עליה טבעת והיום אתה אבא לשישה שרואה אור שמש רק בשבת בצהריים, כשהשישייה על הנדנדות. למי יש ראש למסעות בשבילי הנפש.
עכשיו, זהו הזמן הטוב ביותר להפוך את השאלות להוכחות, את ההחמצה למקפצה, ולהצמיח דווקא מתוך ההתמודדות עם הפרק הלא נעים הזה בחיים יהדות טובה יותר, אמונה אמיתית יותר, תורה משמעותית יותר. כי אף אחד עוד לא מת מלהיות רווק, ומה שלא הורג, כבר אמרו רבותינו לבית גולני, רק מחשל.