1
לא מזמן עסקתי במשרה מלאה של משקם נפש. שוב פעם חבר נפרד ממישהי שגרמה לו לחשוב שהוא הולך לתת גט לחיי הרווקות, אך לשווא, הוא שוב לבד. עושה לקירות ביתו, פרצופים. בגללה. היא שברה לו את הלב והוא מוכרח לשמור על השפיות, אז פרצופים זו הדרך שלו לעשות את זה. מסכן? אולי.
אך להזניח את עצמו הוא לא היה מסוגל, לשמור על שפיות נורא לא מושך אותך , כשהלב שלב מרוסק, אפילו רסיסים לא היו שם, בדקתי. הוא נתן לי להסתכל לעומק הלב שלו וגיליתי אדם נפלא שלא מוכן בשום פנים ואופן לדון את האקסית שלו לכף חובה. להגיד עליה מילה רעה וחס וחלילה לשנוא אותה או להסביר מה היה שם.
הלב שלא היה חתוך לחתיכות פיציות וסירב להשליך אותן בחזקה, עליה, ולא כי הוא חשש שהיא לא תחזיר לו אותן. הוא פשוט היה טיפוס כל כך חיובי שהוא לא יכל להגיד עליה מילה רעה. והיו לו דווקא כמה מאות כאלה, מסתבר. יותר נכון, הסתבר. בניין התפעל.
2
מאז שאני מכיר את הנ"ל הוא מדבר יפה לכולם, נחמד כזה, איש אשכולות משובחים שנתברכה בהם הארץ. זה לא שיש לו משהו טוב ספציפי לומר על האקסית שלו, אבל הוא כזה, טוב לכל מה לעשות... ולמה אכפת לי כל כך, ומדוע אני טורח לפרוך כפיי ביבושת ולהפטיר 'מה לעשות'? הרי אני מאמין גדול בזה שאדם צריך להיות בעל לב טוב.
אפילו זו חובה מהתורה להיות בחור עם 'לב טוב', אחרת יהיה קשה לך למצוא את האחת. כי הרי תמיד, אבל תמיד, הפוטנציאליות מחפשות 'אחד עם לב טוב'. הרבה יותר מ'דרוש אקדמאי לא כהן'. יום אחד אבין למה דרישת ה'אחד עם לב טוב' הזאת נאמרת בעצימת עינים ובדביקות העפעפים, מה שברור הוא שזה מה שמוכרח שיהיה לך, לפני הכל; לב טוב.
ולידידי הנ"ל היה אחד כזה, ענק כל כך, כנראה יותר מידי.
3
ימים ארוכים מצאתי את עצמי יושב על קצה המיטה שלו ומשדל אותו לקום כבר לכל הרוחות או לפחות לאחת מהן. רק לקום. אל תאכל, אל תשתה, אל תלמד ואל תבלה וכמובן אל תצא עם אף אחת, רק תקום, בחייתך, הייתי מתחנן. והוא בשלו, על המיטה, שרוע וזב נפש. ממלמל משהו על זה שכולן טובות רק שהוא לא 'פנוי רגשית' לצאת עם אחת מה'מישיות' האורבות לפתחו. תספר לי מה היה, הייתי מנסה לפרוק ממנו את המשא, אני לא מכיר אותה וזה לא לשון הרע! תספר! הייתי מנסה, אך לשווא. אתה חושב עליה עדין? הייתי מנסה לדובב אותו, אפילו אל תספר לי מה היה בינכם, טוב?רק תגיד אם אתה חושב עליה!
והוא היה שותק כל כך, שחשתי על בשרי שעוד רגע אני נרשם לאודישנים למשרת מדובב באולפני דיסני. השתיקה שלו דובבה הכל. הוא עדין שם. יוצא איתה, רק בלעדיה.
4
בפעם האחרונה שבאתי לבקר אותו הוא חייך, כל כך חייך שמיד תהיתי בפניו: 'איך אתה מחייך אחרי ששברת לבת ישראל חסודה את לבבה?' שאלתי כשאני תופס לעצמי מרחב מוגן בין הספה לכורסת הטלויזיה, ציפיתי שיזרוק עלי איזה עציץ או DVD בדיבוב עברי.
'מה?! אני שברתי את לה את הלב?! אתה לא מתבייש!?' הוא החל לשאוג פתאום כאריה שדרכו לועל הזרת. נרתעתי לאחוריי, התכופפתי על הרצפה, היה נדמה לי שהוא הולך לירות בי, ואז הן הגיעו, הקללות. אוהו איזה קללות הוא הרביץ שם.הוציא את כל הארטילריה מהאפסנאות.
קודם כל הוא שלח את האקסית לכל הרחות, אחרי זה החזיר אותה, הקפיץ אותה רגע לאלף עזזאל וחתם במשהו שדיבר על הנעלים של אבא שלה. לא זוכר בדיוק איך הוא ניסח את זה, זה היה חריף והרבה יותר משעשע מסתם טיפוס שיודע את ספר הקללות על בוריו.התאפקתי שלא לצחוק לו בפרצוף. שהבחור הכל כך מאופק והסולידי הזה יקלל כך?! אפילו בחלומות הכי ארורים שלי לא הייתי מפנטז את זה.
התנצלתי רגע בפניו שאני קוטע אותו באמצע הסריה, הצעתי שיעשה פאוזה, ישתה משהו ותכף אני חוזר להקשיב לו. רצתי לשרותים מפוצץ צחוק מאופק. הבטתי על עצמי במראה, לראות שאני קיים. זה לא הגיוני, צבטתי את עצמי והכתי בשני תנוכי אוזני באצבע צרדה. נדב, זה לא חלום! אמרתי בקול רם, ומיהרתי לצאת שלא יחשוב שהברזתי לו.
5
הוא עמד בסלון עם כוס מים גדולה, מחייך שוב רק בענק ואמיתי יותר, ללא חשש פוטו מונטאז'. לא היה לי מה לומר, אז עשיתי חיוך דומה ושאלתי את אחת השאלות הקריטיות ששואלים ברגעים כאלה;
'מה קרה, נרגעת?' שאלתי.
כן, הוא אמר למרבה ההפתעה.
עכשיו אני מרגיש שהשתחררתי ממנה לגמרי. מהבקר אני מקלל אותה ביני לבין עצמי, וכשאני שונא אותה אני מסוגל סוף סוף לאהוב מישהי אחרת.
מה? תמהתי ואז פתאום הכל היה נראה לי מחובר כמו לגו של גיל ארבע.
אני בעד אהבת אדם וישראל, אך לא היה לי מנוס מלהבין ששפיכת השנאה גרמה לבחור להשתחרר מכבלי האקסית שכה אהב.
כעת שהוא שונא אותה, נפשו רגועה.רסיסי ליבו נדבקו שוב והלב חזר לפעום על מקומו בשלום. אתה יכול לסדר לי את ההיא שיצאת איתה ואמרת שהיא בול בשבילי? הוא המשיך מול עיני הבוהות. רק אל תספר לה על הפרצופים שלי מול התקרה, אתה יודע שזה היה זמני, פשוט דמיינתי את האקסית שלי בתקרה... אבל עכשיו אני אחרי הכל, תסתכל על התקרה, אפילו הויא מרגישה יותר טוב.
לתגובות: gilinada@gmail.com