סגור

לאחר כל רצח אישה יהיה מי שיגיד: "הוא דווקא נראה בחור נחמד"

היא הגיעה אליו כדי להתגרש, לאחר שבעלה היכה אותה. אבל עורך הדין בחר לצייד אותה ב"תובנות חשובות", בתקווה שהבית יחזור להיות שלם. שלא יהיה ספק, היא יכולה להיות הנרצחת הבאה

חלי שחק
ד בסיון התשפ
,
27 במאי, 2020 9:14

צילום: shutterstock

במערכון "כותב הבקשות" של הגשש החיוור המיתולוגי, מייבב שייקה מרה, על שהיכה את בתו. גברי, החבר האוהב והתומך, מנסה להסביר לו את המניע: "אבל היא התחצפה!". מעניין שהוא לא מתרצה, "אז בשביל 'תחצפות, נותנים מכות, יא מטומטם?!" הוא מסנן בזעם, ומוריד לגברי כאפה הגונה. ואנחנו, יחד עם הקהל, נקרעים מצחוק. אנחנו ממשיכים לצחוק גם כאשר הוא מבקש לשגר לבתו מכתב פיוס, ואפילו מבטיח לקנות לה ארנק עור מפלסטיק. גברי, קול הפרקליט המופלא, מגלה הבנה והכלה: "הוא הבטיח שלא יכה אותה יותר! הבטיח!" ככה, בהכי החלטי,  "אבל שכח" הוא מסיים בנימה מתנצלת משהו.

השבוע, נזכרתי במערכון המצחיק-עצוב הזה, כאשר בפיד שלי, סיפר עורך דין אחד, סיפור של לקוחה, שבחסות ההסגר-הבידוד-האבטלה-המצוקה-הביחד-הצפיפות, טעמה את נחת זרועו של בן זוגה. "בכוונה או שלא בכוונה" הוא מדייק שם, משל ידינו שלוחות אקראית לכל עבר, ומי שעובר בטווח, 'זו בעיה שלו'. היא באה אליו כדי להתגרש, כמובן. אבל עורך הדין הזה, הוא עורך דין מאמי. הוא מצייד אותה ב"תובנות חשובות ובעצות בריאות, בתקווה שהבית יחזור להיות שלם". (אם לא, הוא מבטיח לכסח. בכל זאת עורך דין).

ובכן, מהם קווי הדימיון בין המערכון של הגשש לבין סיפורו של עורך הדין? האמת, תגידו לי קודם מה השוני. בעצם יש שוני. באחד מהם, אנחנו מבחינים בגיחוך. בשני – פחות. במערכון, כמו במערכון, אנחנו צוחקים על שייקה שמבטיח, אבל לא מבטיח לקיים. אנחנו שוכחים שמערכון משקף מציאות, אפילו לא תמיד בהגדלה, סתם משקף אותה.

ב"תובנות החשובות" וב"עצות הבריאות" אנחנו לא צוחקים. אנחנו מהרהרים בתקווה, ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה". אבל זו בדיחה טובה לא פחות משל שייקה, כי אלימות, היא one way. היא כביש ללא מוצא, ששום תובנה או עצה לא תפער בו פתח מילוט. והמחשבה שעצה או תובנה הן נשק יום הדין מול גבר אלים, היא מצחיקה, לולא היתה עצובה, כמובן.

אבל לאלימות יש, לא תאמינו, איזה "יתרון". וסליחה על הסמנטיקה הגסה. כי בעוד תכונות אחרות יכולות להתחבא אל הכלים, להתעטף במחלצות, לעטות מסכות, הרי שאלימות לא יכולה. היא קופצת, ממש כמו חתול מאולף שראה עכבר. נכון, היה לו פפיון וטוקסידו, אבל הוא ראה עכבר.

על כל אישה שנרצחת כאן, יש לפחות שכן אחד שאומר על בן הזוג: "הוא בחור נחמד ושקט, בחיים לא הייתי מאמין עליו!". זה מפני שהוא ראה פפיון וטוקסידו, אבל האישה, האישה בטוח ראתה את החתול. וכשהיא ראתה את החתול, שקופץ מן הטוקסידו, היא בטח נבהלה לרגע. היא נסוגה, אולי הגנה בידיה על פניה מפני ציפורניו, אבל אז, הוא התכרבל בחיקה מבויש, פרוותו הלבנה, הרכה, מדגדגת. היא מרימה לאט את הפפיון וקושרת אותו לצווארו. (חבל שלא חזק קצת יותר).

למה היא עושה את זה? את זה אני משאירה לפרויד. אבל בכל פעם שאישה נרצחה, היא ראתה את החתול. עשרות, מאות, אלפי פעמים ראתה אותו. במחווה "קטנה", "חד פעמית", "קפריזה חולפת", "איבוד שליטה רגעי" "סערת ויכוח" ועוד כמה מילים מוקפות היטב במירכאות.

ואם ברגע של פיקחון מבורך, לא הצליחה הפרווה הרכה לשחד אותה, יוצא החתול למלחמה על חייו. "אני מבטיח!" הוא מיילל "שינוי מעכשיו. לא ממחר, מעכשיו!" ועוד כל מיני ארנקי עור מפלסטיק, ומקנח בחילול שלושת המילים המופלאות "אני אוהב אותך". לפעמים, היא שומעת את המשך המשפט מתנגן בתוך ליבו "עכבר מתוק שלי".

וכשלפעמים לא, אנחנו שומעים את זה בחדשות הבוקר.

 

 

אלימות במשפחה | עליה דרמטית במספר הבקשות לעזרה בימי הקורונה

27.05.2020

1. לכיפה: תמונת האילוסטרציה לא ראויה לדעתי (משה71)

דווח על תגובה לא ראויה
31.05.2020

2. ולאחר כל רצח ....... (אדם)

לאחר כל רצח יש תמיד משהי שכותבת מאמר הסתה נגד גברים

אתר כיפה תפסיקו לתת למסיתות במה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו וגנץ צילום: Israel Sellem

כחול לבן: נעמוד בהסכם הקואליציוני בהצבעה על הרכב הועדה לבחירת שופטים

קרא עוד