הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ - על הביקור המיוחד בציון של רבי שמעון

"אני אוהבת את רבי שמעון. הצדיק שיכול לפתור את העולם מהדין, מדבר בשפה שהלב שלי מבין יותר מהכל - אהבה. ואיך נשבר לי הלב, כשהבנתי שהשנה, הוא ייאלץ לחגוג לבד"

חדשות כיפה הדסה סאסי 12/05/20 15:19 יח באייר התשפ

הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ - על הביקור המיוחד בציון של רבי שמעון
צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

אי שם בתחילת הקורונה קלטתי שני דברים: הראשון, שהסגר לא ייגמר בקרוב, והשני - שבקצב הזה, לרבי שמעון בר יוחאי לא תהיה ההילולה שראויה לו. ומשהו בתובנה הזו גמר אותי. לא באמת יודעת לומר למה דווקא רבי שמעון תפס אותי ככה, אבל בכל פעם שנזכרתי בזה, התחלתי לבכות. באמת-באמת שבר לי את הלב שצדיק, שרגיל לחצי מליון איש ועליה המונית לרגל, פתאום יאלץ לחגוג לבד.

אני אוהבת את רבי שמעון. הצדיק שיכול לפתור את העולם מהדין, מדבר בשפה שהלב שלי מבין יותר מהכל. אהבה. לא מבינה כמעט כלום בזוהר המילים המוזהבות שלו, אבל המעט דמעט שכן נקלט, בהבנתי המצומצמת, ממיס אותי. ״אנן בחביבוּתא תליא מילתא״ כותב האיש העצום הזה על חביבות החברותא. או על היכל בשמים שנקרא ״אהבה״ שעבורו הכל קיים. ומאז התובנה ההיא, רבי שמעון התחיל לצוץ לי מאלף ואחד כיוונים. בין אם פתחתי באקראי בספר, או בכתבה טלוויזיונית ליום הזיכרון - רבי שמעון היה שם. מציץ אלי בחזרה. קצת כאילו הוא רומז לי שאם אני איתו, אז גם הוא איתי. קשר זה קשר. הדדיות היא הדדיות. אהבה היא אהבה.

עד שלפני שבוע וחצי, ביום חמישי בלילה, החלטנו בספונטניות שהגיע הזמן לנסוע לביקור בית. רגע לפני ההגעה למירון, מצלצל הטלפון. ״חבל לכן על הזמן״, אמרו לנו. התריעו על משטרות וסגר ומה לא, ״ואין שום סיכוי שתגיעו ככה״. אבל אנחנו בשלנו, אם רשב״י יזמין אז יזמין ואם לא, אז לא. ובכל מקרה ״כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק״. תמימות של אמת, זה עד כדי כך פשוט.

חצות בלילה, חנינו בכניסה למירון. עם מסכה וסידור נכנסנו רגלית. בלי להחליף מילה ובלי שיעצרו אותנו. כאילו זה הכי טבעי בעולם. עולות לציון ו...סגור. תאמינו לי, זה לא כל כך נעים לראות ציון סגור. תיקון: זה לא נעים בכלל. אפילו את הפרוכת הזו של רבי שמעון שכל כך מוכרת לי, שהתרפקתי עליה עשרות פעמים, לא הצלחנו לראות מהזווית של הדלת. ואני מעלה בדמיון את הפינה שלי, זו שבה יש חור בפלסטיק העבה ואני תמיד דוחפת את היד דרכו ומלטפת את הקטיפה שעוטפת את הציון. ופתאום זה אפילו לא ׳לראותם בלב׳. אין לגעת ואין לחבק וכל אחת בתורה נדבקת לדלת הזכוכית בכניסה לציון, כאילו אם נצמד מספיק חזק אז נצליח להכניע אותה ולהיכנס. ועדיין, הודתי לה׳ שלפחות הגענו. גם זו לטובה לא מובנת מאליה בכלל.

בתכלס׳, הסיפור יכל להיגמר כאן, או אחרי שהייתי מוסיפה אנקדוטה משעשעת, איך בשעה שמלמלתי תפילה, נחתה לי היישר על הראש קליפת אבוקדו ענקית; ואיך רגע לפני שהתעצבנתי, הרמתי עיניים וראיתי שה״זורק המחוצף״ הוא לא אחר מאשר חתול ולמדתי מזה שבכל פעם שמשהו מזעזע אותי, זה בדיוק הרגע להרים מבט אל השמים.

אבל אז המשכנו למערה הקטנה שמתחת לציון. או כמו שאבא הסביר לי - הנקודה שהכי קרובה שיש למקום שבו רבי שמעון עצמו באמת נטמן. ואנחנו עומדות שם, מחוץ לסורגים הכחולים ובוכות על רבי שמעון, וההילולה המצומצמת, והטריבונות הריקות וגם על משאלות הלב שלנו. לשמאלנו עשרות בודדים של בחורים עטורי זקנים מתפללים במרחק בטוח ולפי ההנחיות. מימיננו מחסום ושוטר שבלתי ניתנים למעבר. ואז, משום מקום, מגיעים שני בחורים. אנחנו שואלות על הדרך אם שם באמת נמצאת המערה, מוודאות שאנחנו לפחות מתפללות במקום הנכון, ופתאום, ברגע שיחשב לנצח נס, הם שואלים: ״תרצו להיכנס להתפלל שם? אם כן, בואו אחרינו. יש לכן שלוש דקות״.

האדמו״ר מקארלין אומר שבדומה לאמונה בה׳, שמי שבוטח בו באמת, הקב״ה מתנהג איתו ברמת הנהגה שונה לחלוטין, ככה זה גם רבי שמעון. מי שבאמת אבל באמת מאמין בכוח של הצדיק המופלא ויודע הסוד הזה, רבי שמעון יהיה נוכח איתו באותה הצורה. אנחנו רק הלכנו אחרי הגעגוע, ופתאום מניחים לנו להיכנס להתפלל במקום שלא רק בימי הקורונה, אלא גם בימים כתיקונם, ממש לא זמין לכניסת נשים. וככה, בעולם שבו בכלל לא היינו אמורות להיכנס בשערי מירון, בחסות אליהו הנביא והחברותא שלו, או אולי רבי שמעון ורבי אלעזר בתחפושת (יש מחלוקת בעניין), אנחנו מוזמנות לקבל קצת יותר מעשר דקות בגן עדן.

8. אחרי שזלזלתי שנה אחת בהנחת היסוד לפיה הצדיק מזמין, ולא אנחנו בוחרים להגיע, ובאותה השנה לא עלה בידי להגיע למירון, חודשיים לערך רציתי ורציתי ורציתי ובכיתי והתפללתי וכנגד כל הסיכויים - גם זכיתי, ובגדול. אני בטוחה בכל לבי שאנחנו לגמרי כחומר ביד היוצר, ובתור ״חומר״ טווח אפשרויות הבחירה שיש לנו הוא -לרצות, להתפלל ולהאמין - בה׳ ובצדיק, עבדו.

לפי המדרש, יוחאי ואשתו מחכים שנים לילד. ולילה אחד יוחאי נרדם ורואה עצים יפיפיים, ורק לו יש עץ קטן, סמלי, שמה שמשקה אותו הוא כלי קטן מלא במים, ומיד אחרי החלום הזה אשתו נפקדת. רבי שמעון נולד רק בזכות הדמעות שאמא שלו שפכה לפני הבורא כדי שיבוא לעולם. גם אם אנחנו לא פיזית בציון, עפים בהקפצות האלפים של הקרלינאים כשהם שרים ״ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי״, יש לנו רצון ותפילה זכה וגעגוע לצדיק. וזה המון. וזה משפיע. וברמה מסוימת, כשזה מגיע לרבי שמעון, אולי זה בסיס התורה כולה. רק להאמין, באמת, מעומקא דליבא ולומר ״קוּם רִבִּי שִׁמְעון וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּין (דיבורים) עַל יְדָךְ. דְהָא רְשׁוּתָא אִית לָךְ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל יְדָךְ מַה דְלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לְשׁוּם בַּר נָשׁ עַד כְּעָן״. (שהרשות ניתנה לך לגלות סודות עליונים על ידך, מה שלא ניתן רשות לגלות לשום אדם עד כה).

בציון של הצדיק

בציון של הצדיקצילום: אוראל ואזנה

 

 

לכל הטורים המופלאים של הדסה