השבוע יצאתי ממצרים, וטוב לי. זה נשמע טריוויאלי, על פניו אין כאן שום חידוש; פשוט שמי שנגאל שמח, לא? סיבה ותוצאה. אבל זה בכלל לא מובן מאליו, להיפך. הבחירה לצאת מן המיצר, מן הקושי, ולהיגאל- היא מפחידה מאוד, אולי הבחירה הכי קשה שיש. והבחירה לשמוח בגאולה הזו נוגדת את קולו של ההיגיון.
יש אינספור סיבות טובות למה לא לשמוח בתוך הגאולה, והרבה סיבות טובות לדאגה: העבר העבדותי המצלק עוד טרי ומכאיב, משאיר בנו אותותיו לדורי דורות, והעתיד, גם הקרוב וגם הרחוק, לוט בערפל. הרבה יותר קל להישאר במציאות המשעבדת המוכרת מאשר לקום וללכת, לפעמים עם כל המשפחה, אל הלא נודע.
והשכל נותן עוד סיבות רבות נוספות למה לא לשמוח כשטוב לנו: כשכל הטוב הזה עוטף ומציף הוא בו בעת גם מפחיד: למה אכמה עכשיו? על מה אשפוך שיחי וליבי כמים? ומה יקרה כשהשפע ייגמר? ואם אגלה פתאום שאני צריכה לשלם עליו מחיר, מחיר גבוה מדיי?
לצאת ממצרים היה ודאי בחירה אמיצה מאוד של בני ישראל, מעשה גבורה הכי גדול שיש.כמה קשה זה לקחת את המשפחה וללכת אל המדבר, אל הלא נודע, אל ארץ לא זרועה! איזה פחד אימים זה לחצות את ים סוף לאחר שנקרע, בלי לדעת מה יקרה באמצע ואם יגיעו לגדה השנייה בשלום. אין כאן טיפת שליטה על המציאות, זה מסע שהוא כל כולו מסע של אמונה בטוב.
לבחור להיגאל זה קשה, לבחור בטוב מצריך המון אומץ. זו האמת, זו מציאות חיינו.
אני רואה את זה כל הזמן בהקשר של העבודה שלי. נשים רבות מספור שפנו אליי בעבר ואמרו: "אני חייבת להגיע אלייך! אני יודעת שאת הכתובת הנכונה לי ואת תוכלי לעזור לי" ומעולם לא הגיעו. נשים שהגיעו להתנסות ולרקוד וסיפרו לי כמה התנועה היטיבה עם גופן ונפשן, כמה משמעותי עבורן המחול הזה, שיתפו איך שנים חיפשו את הכלי הנכון והמתאים להן, ומאז נעלמו עקבותיהן. זה יכול להישמע מוזר ומפתיע, אבל אם חושבים על זה קצת זה ממש לא.
כמה מפחיד לחשוב שמותר שיהיה לי טוב, שמותר לי לשמוח ולהיות בהודיה. לבחור להיגאל זה נשמע קל, ובפועל זה הכי קשה בעולם. כגודל הגאולה גודל המניעות. וזה בסדר גמור, זה מותר. תנשמי עמוק עמוק לתוך הפחד הזה, תסכימי לו. ומתוך הפחד תרשי לעצמך להרגיש הודיה אחת גדולה על כל השפע הטוב הזה. הלל שלם.
תודה על הגאולה.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".