נושא החרמות בבתי הספר הפך לאחרונה לנושא אקטואלי המככב בחדשות ובעולם הוירטואלי. זה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהיו כמה מקרי אובדנות טראגיים של ילדים שעברו לינץ' חברתי.
יש גם תכניות רשת עם "ניידת חרם" שמגיעה לתלמידים מוחרמים, שמספרים על אלימות מזעזעת, אולי סאדיסטית, שחוו בבית הספר.
כשאני נתקלת בסיפור כזה אני שואלת את עצמי, כל פעם מחדש, איפה ההורים? איפה הצוות החינוכי?
תהיתי אם האלימות החברתית הגואה היא בעיה של הדור הזה, דור הסמארטפונים וכו', ואז נזכרתי בסיפור של יפעת.
יפעת למדה שנה מתחתיי בבית הספר היסודי. שתינו נמצאנו על הסקאלה החברתית של תלמידות סוג ב', נעות הלוך ושוב בין "לא מקובלת" ל"מוחרמת". שותפות הגורל האומללה הזו גרמה לנו להיות מיודדות; תלמידה בכיתה ח' ותלמידה בכיתה ז' (ביה"ס היסודי היה שמונה-שנתי), והיינו מפטפטות מפעם לפעם.
ליפעת לא היו המאפיינים הקלאסיים (עודף משקל, משקפיים, גשר בשיניים), שלרוב היוו מוקד לבריונות. היתה לה בעיה אחת: גופה התפתח קצת מוקדם יותר מזה של חברותיה לכיתה.
יום אחד, כשיפעת חזרה לכיתה בתום ההפסקה, חשכו עיניה:
על הלוח היתה מודבקת ידיעה מתוך עיתון, עם תמונה פורנוגרפית של האישה בעלת החזה הגדול ביותר בעולם.
מעל התמונה נכתבה על הלוח הכותרת: השיא העולמי של יפעת!
יפעת מצאה את עצמה עומדת בתוך כיתה שלמה של 20 בנות מגחכות, מושפלת ומובכת עד עמקי נשמתה.
כאן המקום לציין שבית הספר בו למדנו היה בית ספר ממלכתי דתי, עם אוכלוסיה שנחשבת איכותית.
לימים, כשדיברתי עם יפעת על התקרית ההיא, היא סיפרה לי כיצד אמה התקשרה למחנכת וסיפרה לה על הפגיעה הקשה של בתה. המחנכת לא ראתה בתקרית משהו חריג, ולא ראתה צורך לפעול בנידון.
כמו המחנכת, שום גורם חינוכי בבית הספר לא ראה לנכון להתייחס למקרה (שהיה מקרה קיצון מתוך מעשי בריונות יומיומיים), ויפעת המשיכה בשגרת ספיגת מעשי הבריונות שלה.
השנים חלפו, סיימנו את ביה"ס היסודי והתיכון. דרכינו של יפעת ושלי נפרדו, ולא שמרנו על קשר.
לימים פגשתי אותה. שוחחנו על הימים ההם, על ההשפלות שעברנו.
יפעת סיפרה לי כיצד הכאב הצורב של אותה השפלה איומה הולך איתה מאז שנים, עד היום.
סיפרה שפגשה את המחנכת שבחרה לשתוק, שעדיין פוגשת מדי פעם תלמידות מאז, אלו שציחקקו ואת אלו שהיו שם ושתקו.
"הן מן הסתם לא זוכרות את המקרה הזה בכלל", היא אמרה לי אז, "אבל אני, אני לא מצליחה להפסיק לקוות שאולי יום אחד מישהי מהן תבוא ותתנצל. שהמחנכת ההיא תבוא ותגיד לי: 'אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם בשבילך! הייתי מורה בראשית דרכי ולא היו לי הכלים להתמודד ולהיות שם כשהיית כל כך צריכה אותי'.
שאחת מהבנות שהיו שם תבוא ותגיד לי: 'אין לי מושג איך יכולתי לקחת חלק במעשה כל כך מרושע. סליחה'. למרות שעברו כבר 20 שנה, עדיין פועמת בי תקווה לאיזושהי סגירת מעגל, שאוכל לשים את הסיפור הזה מאחוריי".
כשראיתי את הסרטון על "ניידת החרם" נזכרתי בסיפורה של יפעת, וחשבתי לעצמי: אמנם ילדים טועים לפעמים ועושים מעשים איומים, אבל כשהם גדלים והופכים למבוגרים הם יכולים לתקן ולהתנצל.
לעולם לא מאוחר מדיי לעשות חשבון נפש.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".