חנוכה תשע"ב.
בחור שנפגשתי איתו תקופה שבר את ליבי, ואני מתרסקת. חברתי ועמיתתי להדרכת הטיולים, עטרת, קונה לי במתנה סופגניה של רולדין (בלי משכנתא, היינו עשירות אז), עם עלק שוט של משהו, ויוצאת איתי לטיול חנוכיות במאה שערים.
הטיולים של עטרת ושלי היו הכי מיוחדים בעולם.
פעם הלכנו לבקר במוזיאון רוקפלר הקסום וטיילנו שם באיזור, פעם צעדנו יחד מקטמון לקבר רחל, אוספות בדרך פחיות-פיקדון של הרשות הפלשתינית בשביל אחי הקטן.
גם אותו סיור חנוכיות היה בלתי נשכח. היא מושכת אותי ביד, אני בוכה לסירוגין, מנגבת את הדמעות והאף בין החנוכיות.
תוך כדי הליכה אנחנו מגיעות במקרה לדלת ביתו של הרב אלישיב. חשבנו לבקש ברכה מהרב, בכל זאת יש כאן מקרה חירום של שברון לב, אז צלצלנו בפעמון. לא היתה תשובה.
המשכנו הלאה לתוככי סמטאותיה ממתיקות הסוד של מאה שערים, שכונה שכולה מסתורין.
הגענו לבתי אונגרין, וראינו שם אישה כבת 60 עומדת בפתח הבית. עטרת, מוכוונת מטרה ומלאת תושיה, מיד קוראת לעברה: חנוכה שמח!
האישה מפנה את מבטה לעברנו, ארשת פניה מוארת לפתע, והיא קוראת אלינו:
חנוכה שמח! בואנה, היכנסנה! הצטרפנה להדלקת הנרות שלנו!
מתרגשות מההזדמנות שנקרתה על דרכנו, אנו ממהרות לעלות במדרגות לקומה השניה של בתי אונגרין, ולהיכנס בדלת של משפחת מוסקוביץ.
הסקרנות שלי והאדרנלין מההרפתקאה שקיבלה תפנית חיובית ונעשתה מרתקת יותר מרגע לרגע עושים את שלהם, וסוף כל סוף אני מצליחה להפסיק לבכות.
נכנסנו לבית המשפחה. בית פשוט, בעל אופי ירושלמי מובהק. ריהוט בסיסי, קירות ערומים, תקרה מקושתת מחופה באבנים ירושלמיות.
ניכר שלאה מוסקוביץ נרגשת מבואנו, והיא מציעה לנו תקרובת.
אנחנו שומעות ממנה על החיים בבתי אונגרין, על דמי מפתח, על עשרת ילדיה ועשרות נכדיה, ששניים מהם עתידים להינשא לאחר חג החנוכה.
בהתרגשות גדולה היא מוציאה מאיזו מגירה זוג הזמנות לשתי חתונות שונות, ומזמינה אותנו בלבביות לאירועים.
ההזמנות פשוטות מאוד למראה, ותוכנן כתוב במשלב גבוה רווי תארים, סופרלטיבים וראשי תיבות: "החתן הבחור המעולה, התלמיד החכם מגדיל תורה ומאדירה רבי אברהם יחי' עב"ג הכלה הבתולה המהוללה, כלילת המעלות, אשת החיל והחסד הצנועה מרים תח'".
לאה מספרת לנו שהשידוך נעשה ע"י ההורים, ושהחתן והכלה נפגשו פעם אחת בבית הורי החתן כדי להכיר לפני החתונה.
המפגש השני מתקיים תחת החופה, ומיד אחרי החתונה הכלה מגלחת את שערה.
עולם כל כל זר ומוזר לי, אני מתקשה להאמין ששתינו בנות אותה דת.
אמרתי ללאה שאשמח להגיע לאחת החתונות, והכנסתי את ההזמנות לתיק שלי. אמצעי המחשה נהדר לסיורים שאני מדריכה באזור.
בעלה של לאה נכנס הביתה עם כמה נכדים, וכולנו ניגשים לפתח הבית ועומדים בדממה בטקס הדלקת החנוכייה.
הנכדים מקבלים הפתעות של חצי שקל לכבוד החג, והם נרגשים ומתלהבים מאוד.
עטרת ואני נפרדות מלאה ובני משפחתה, מודות לה מקרב לב על הכנסת האורחים הלבבית.
על מפתן הדלת עטרת מבקשת מלאה שתברך אותנו בזיווג הגון, שנזכה גם אנו להינשא, ואנו יוצאות אל החושך הירושלמי הרטוב, פוסעות בין שלוליות וחנוכיות.
יום למחרת אני עולה בתחנה המרכזית בירושלים על קו 480 לתל אביב. מצויידת בחוברת הלבנה של נתיבות שלום, אני קוראת בנסיעה על משמעות האור של החג, ואיך צריך לקחת את האור הזה ולהאיר איתו את המקומות האפלים, הקשים והכואבים בנפש.
האוטובוס נוסע, השמש שוקעת, עוד דמעה זולגת על המקום הכואב שלי שאני מתאמצת להאיר.
לפתע הפלאפון שלי מצלצל.
זה הוא.
שיחה קצרה, ואני יודעת שהכל יהיה בסדר.
הגענו לתל אביב. אני סוגרת את נתיבות שלום באנחת רווחה, והולכת להדליק חנוכייה אצל דודים שלי בתל אביב.
כמה שונה היתה הדלקת החנוכייה שבורת הלב לילה קודם אצל החסידים במאה שערים מהדלקת החנוכייה התל אביבית הקלילה למחרת.
לאורם של האורות המרצדים נשאתי תפילת הודיה מקרב ליבי על האור של חיי שניצת מחדש.
חצי שנה אחר כך נישאנו.
ניסים קורים.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".