סגור

כולן בשביל כולן: מעגל נשי הוא הריפוי לאסונות בהן נהרגו נשים בימים האחרונים

שלוש נשים נקטפו בדמי ימיהן, התחושה שלי היא שהפגיעה שפגעה דווקא בנשים, מציפה את נושא האחווה הנשית והצורך להתבונן בנפש. ליצור מרחב נשי שיאפשר הנעת תהליכי ריפוי לכל מי שזקוקה לכך, חני כהן יהונתן בטור נשי כואב על האסונות מהימים האחרונים

חני כהן יהונתן
ו בכסלו התשפ
,
04 בדצמבר, 2019 14:18

צילום: shutterstock

שני אסונות איומים פקדו אותנו בימים האחרונים, שתי טרגדיות שהחוט המקשר העובר ביניהם מצמרר ומזעזע את אמות הסיפים.
שלוש נשים נקטפו בדמי ימיהן, ונלקחו מאיתנו באופן אכזרי כל כך: אישה אחת קטנטונת, אישה אחת צעירה, ואישה אחת בוגרת, אמא.
שלוש הנשים הללו משתייכות לציבור הדתי לאומי, ציבור שכולם מכירים את כולם, כל אחד מכיר מישהו שמכיר מקרוב את אחת ההרוגות.
ציבור שלם באבל, מגדר של מגזר שסופג מכה טראגית משולשת.
חשבתי הרבה על הסיפורים הללו, קשה שלא לחשוב עליהם.
עוד זה מדבר וזה בא, והשכל לא מסוגל להבין, הלב לא יכול להכיל.
לא ידעתי מה לחשוב, ונזכרתי בסיפור שאחת התלמידות שלי סיפרה.
זה היה באחד הימים שנפגשנו לשיעור. עמדנו במעגל, כהרגלנו, חוללנו וקישקשנו סימולטנית. 
בכל מפגש שלנו אנחנו רוקדות ומשוחחות. כיף.
באותו יום פצחנו כהרגלנו בשיחה, מחממות את שרירינו ומניעות את מפרקינו, כולל מפרק הלסת... 
אני לא זוכרת מה היה נושא השיחה, אני רק זוכרת שאחת המשתתפות, שרוקדת אצלי כבר כמה שנים והכרתי אישית, סיפרה על אחותה שנהרגה.
הסיפור היה מזעזע. לא אשתף כאן בפרטי התקרית, אבל המקרה הזכיר מאוד את התאונה המחרידה של תמר פניגשטיין ז"ל. 
אני זוכרת איך אותה אישה סיפרה את הסיפור בשוויון נפש. היא היתה אז ילדה קטנה, והוריה, שלא יכלו להכיל את האסון הנורא, בחרו להתנהג כאילו הילדה שנהרגה מעולם לא נולדה להם.
הם מעולם לא הזכירו את התאונה, ושמה של הילדה שנהרגה לא הוזכר יותר בביתם.
אני זוכרת את הסצנה ההזויה שהיינו בה: כולנו מחוללות במעגל, כאשר אחת המשתתפות, תוך כדי ריקוד, מספרת את הטרגדיה האישית האיומה שלה. 
אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה עושים עכשיו? איך נכון לפעול?
התלבטתי, והחלטתי שפשוט להמשיך. היא שילמה על שיעור ריקוד, זו המטרה לשמה היא הגיעה, וזה מה שהיא רוצה עכשיו.
אולי הנוכחות הנשית המכילה, העגולה, עזרה לה לפתוח את הפצע הכואב, את הטרגדיה המודחקת, ואיפשרה לה להניע תהליך של ריפוי.
אין לי דברים חכמים או נכונים או מנחמים לומר על שני האסונות האיומים שפקדו אותנו. בני משפחתה של ציפי רימל עוד נאבקים על חייהם, וממה שקראתי 9 חברות של תמר היו עדות למותה הכזרי. תשע נערות שחייהן לעולם לא יהיו כשהיו.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב: מה עושים אחרי זוועות שכאלה?  ואין לי תשובה. אין כרגע מה לעשות שירפא את השבר הנוראי הזה.
הדבר היחיד שנותר לנו לעשות (מלבד כל התמיכה הפיזית), ברירת מחדל ממש, הוא להקשיב, להכיל את הכאב, ולהיות שם בשביל אחיות שלנו.
התחושה שלי היא שהפגיעה שפגעה דווקא בנשים, מציפה את נושא האחווה הנשית והצורך להתבונן בנפש. 
ליצור מרחב נשי שיאפשר הנעת תהליכי ריפוי לכל מי שזקוקה לכך.
יהי רצון שהשם יאמר לצרותינו די, ונזכה לימים טובים יותר.
בשורות טובות, ישועות ונחמות.

לטורים קודמים

ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

תפילות בקורונה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

תכנית הרמזור ותפילות החגים | כל הפרטים

קרא עוד