בספרו של אביגדור דגן "ליצני החצר", מופיעה דמותו הייחודית והמרתקת של השופט כהנא. לשופט כהנא, בנוסף למקצוע שלו, יש יכולת על טבעית לראות את הנסתר. קראתי את הספר הזה לפני כמעט 20 שנה, ודמותו המופלאה מלווה אותי עד היום. אני זוכרת היטב את הדילמות המשפטיות שהוא מביא בספר על מנת לתאר את הבעייתיות של מעשה השיפוט.
מכיוון שהשופט כהנא ניחן ביכולת לראות את האמת הנסתרת, הוא מודע היטב לעובדה שפעמים רבות האמת אינה ניתנת להוכחה ואינה גלויה לעין. מלבד זאת, הוא חש שעצם היכולת לשפוט את הזולת היא בעייתית כשלעצמה כי המציאות מספקת אתגרים מורכבים ביותר (בפרט בתקופת השואה, בה עוסק הספר), וכל אדם מוצא את דרכו בעולם מול אתגרים אלה. ומי יוכל לשפוט את זולתו. בסוף הוא בוחר לעזוב את כס השיפוט, ומגיע מדי פעם לבית המשפט על מנת לעשות חסד עם מי שזקוק לעזרה משפטית ואין ידו משגת.
לפני כמה חודשים סיפרתי כאן שהלכתי להופיע בהתנדבות בבית הכלא נווה תרצה. היו אנשים שהרימו גבה, ותמהו למה ללכת לשמח אנשים שפשעו ומרצים את עונשם. וכי מגיע להם שיבואו לשמח אותם? האם מגיע לאסירים גם טוב, או שמא רק רע? השאלה הזו הזכירה לי את השופט כהנא רואה הנסתרות, שאמר: "ההיתה לי הזכות להיות שופטם"? כך הרגשתי גם אני, מי יודע אילו נסיבות הביאו את האסירות לפעול כפי שפעלו. האם יש לי הזכות לשפוט אותן?
כשפגשתי את האסירות התחושה הזו התחזקה: הכרתי נשים מקסימות כל כך, שבאמת לא הצלחתי להעלות על דעתי מה הביא אותן לרצות עונש של עשרות שנות מאסר. ובאמת לא ידעתי מה חטאן, עד השבוע. השבוע עלה לכותרות סיפורה של סימונה מורי. סימונה עברה התעללות קשה מצד בן זוגה, ופנתה שוב ושוב ושוב לרשויות בבקשה לעזרה והגנה. פניותיה לא נענו, והיא ספגה עוד ועוד אלימות עד שלבסוף (כך לפי התקשורת), קשרה קשר לרציחת בן זוגה הפוגעני. סימונה נידונה ל- 28 שנות מאסר, פי 2 מרוצחים רבים אחרים, שלא פעלו ממניע של הגנה עצמית.
לפני מספר חודשים אסירה בעלת סיפור דומה בשם דלאל דאוד שוחררה לפני תום תקופת מאסרה בזכות מאבק ציבורי. דלאל היתה נשואה לאיש אלים שפגע בה באופנים קשים ביותר ולא פעם חששה לחייה. כמו סימונה, גם דלאל פנתה עשרות פעמים לרשויות בבקשה לסיוע, ולא נענתה. גם היא ריצתה עונש קשה יותר מרוצחים רבים אחרים, ללא שום התייחסות לנסיבות מקלות. בזכות מאבק ציבורי עונשה של דלאל קוצר, והיא שוחררה לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליה.
סימונה מורי החליטה לנסות ללכת בדרכה של דלאל, ופתחה במאבק ציבורי על מנת שפרקליטות המדינה תמליץ על שחרורה. בבוקר יום רביעי, 25/9 התנהל דיון בעניינה, ובזכות המאבק הציבורי סימונה יצאה לחופשי. גם את דלאל וגם את סימונה זכיתי להכיר בכלא נווה תרצה, ונשים נוספות בעלות גורל טראגי כשלהן.
ערב ראש השנה תש"פ. אני נזכרת ביתר שאת בתהייה שהשופט כהנא מעלה בספר ליצני החצר, התהייה שמביאה אותו לעזוב את כס המשפט: וכי איש בשר ודם יכול לשפוט? האם ייתכן שופט ראוי יותר מא-להים?
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".