הברכות - הן שפתחו לי את הדרך ללב התלמידים המקללים

ריבונו של עולם, תברך את אור בן (פה פניתי אליו, והוא, השלים את שם אימו), שתמיד יהיה שמח, שיהיה לו רק טוב בחיים, שיצליח בכל אשר יפנה. כל התלמידים שחירפו וגידפו נאלמו דום, ולרגע גם אני. אבל מהר מאוד הגיע עוד תלמיד וביקש ברכה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אחרי סצנת ה"בבא מדריכה", התלמידים נפתחו

חדשות כיפה חני כהן יהונתן 08/09/19 09:33 ח באלול התשעט

הברכות - הן שפתחו לי את הדרך ללב התלמידים המקללים
חני כהן יהונתן, צילום: רעות קורנברג

לרגל תחילת שנת הלימודים, אני רוצה לספר את הסיפור הבא. הוא כל כך מופלא שהחלטתי לכתוב אותו ולספר שוב ושוב, כדי שלא אשכח אותו אף פעם. בעברי, בשנים טרום נישואיי, הדרכתי טיולים בחברה גדולה, ויצא לי לעבוד עם מגוון רחב של אוכלוסיות. הדרכתי הרבה גם בתי ספר מקיפים מעיירות פיתוח. הגעתי לעבודה הזו אחרי מספר שנים שעבדתי בהוראה, והרבה פעמים אנשים אמרו לי: זו עבודה חינוכית פחות מוצלחת, כי את נפגשת עם התלמידים לזמן קצר ואת לא באמת יכולה להשפיע, בהוראה את יכולה לעבור תהליכים אמיתיים עם התלמידים שלך. ואני טענתי שגם במפגש קצרצר אפשר בהחלט להוות דמות מפתח ולהשפיע.

יום אחד נתבקשתי להדריך כיתה קטנה של חינוך מיוחד מאחד התיכונים בארץ. היה להם טיול שנתי דו יומי בגולן, ואנחנו יצאנו לדרך בנחל אל על.  תוך זמן קצר התחלתי לראות שמדובר פה בכיתה הכי מאתגרת שהיתה לי. הם זרקו זבל וטינפו בכל מקום, קיללו בלי הרף קללות מלוות בתיאורים פורנוגרפיים, ולא הקשיבו בכלל להוראות של המורה והמדריכה. רובם בכלל היו עם אוזניות והאזינו לטרנסים בקולי קולות.

ניסיתי להגיע אליהם. ניסיתי לשוחח איתם תוך כדי הליכה, להכיר, ליצור איזשהו שיח, לשווא. חיפשתי רעיונות איך להגיע אליהם, לעניין אותם, איך לפתוח אותם שיספרו לי על עצמם, וכלום לא עזר.

בשלב מסוים של הטיול אחד הנערים התחיל לנבל את הפה ולחזור שוב ושוב ושוב על ביטוי גס מאוד, כמו מנטרה. חבריו הוציאו את האוזניות מהאזניים והצטרפו אליו, והתחילו להלחין את המילים הגסות.
הם צעקו אותן בקולי קולות כדי לשמוע את ההד של עצמם בתוואי הנחל. בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר ונשברתי. ההתרחשות היתה פשוט בלתי נסבלת. שאלתי את זה שהכי קרוב אליי לשמו. אור, הוא ענה. ואז, מתוך נואשות גמורה, התחלתי לצעוק שם בתוך תוואי הנחל בקולי קולות:
ריבונו של עולם!!!! תברך את אור בן (פה פניתי אליו, והוא, המום לחלוטין, השלים את שם אימו), שתמיד יהיה שמח, שיהיה לו רק טוב בחיים, שיצליח בכל אשר יפנה. כל התלמידים שחירפו וגידפו נאלמו דום, ולרגע גם אני. אבל אז מהר מאוד הגיע עוד תלמיד וביקש ברכה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
ראיתי שמצאתי דרך להגיע אליהם דרך האוזניות, הטראנסים, הקללות והצעקות.
קפצתי על המציאה, והתחלתי לברך אותם בברכות מגוונות:
יהי רצון שתהיה שמח, שתצליח בכל ושיהיו לך שאיפות ראויות!! צרחתי שם על המצוקים בחיק הטבע ברכה לתלמיד התורן.
המדריכה, זה מעליב. הוא ענה לי.
מה מעליב? שאלתי אותו.
את חושבת שאין לי שאיפות?
תגיד לי, עניתי לו בעדינות, מה אני אמורה לחשוב עליך כשאני רואה איך אתה זורק פה זבל בכל מקום ושומעת איך אתה מדבר?
ראיתי את ההבנה וההסכמה על פניו, הבנתי שהצלחתי לשקף לו את הסיטואציה, והוספתי לו ברכה נוספת, לפייס אותו...

אחרי סצנת ה"בבא מדריכה" ההזויה הזו, התלמידים נפתחו.

שוחחנו ארוכות בשבילים. הם סיפרו לי על חייהם האישיים, לאחד יש אבא בכלא, השני גדל במשפחה חד הורית קשת יום. אחר סיפר שאימו שמה קץ לחייה. סיפורים קשים מאוד. 
הקשבתי, וביקשתי מהם שלא ינבלו את הפה לידי. הסברתי שזה לא מנומס ושאני אישה דתית וזה ממש מפריע לי. הם קיבלו וכיבדו. אמנם הם לא הצליחו להפסיק לקלל, אבל כל פעם מחדש שהתפלקה להם איזו אמירה גסה, הם התנצלו בפניי בחן. לאחר שלושה ימי טיול, נפרדו דרכינו.

עברה שנה, התארסתי ונישאתי לבחיר ליבי. החתונה שלנו התקיימה בבנייני האומה. בזמן שהוגשה המנה העיקרית, הסתובבתי בין השולחנות לברך את האורחים. לפתע ניגשו אליי ארבעה מלצרים בביישנות, ואמרו לי: המדריכה! את זוכרת אותנו? לקח לי שניה וזיהיתי שמדובר באותה קבוצה שבירכתי בקולי קולות בנחל אל על. בואו בואו! אמרתי להם. התרגשתי שהם זיהו אותי כעבור זמן רב כל כך ועוד בשמלת כלה. שמחתי על ההזדמנות. קראתי לחתן, בעלי הטרי, ואמרתי להם: עכשיו תקבלו ברכת כהנים מחתן! החבר'ה הנרגשים מייד נעמדו בשורה, מוכנים ומזומנים. 

כעבור כמה חודשים נוספים קיבלתי טלפון:
שלום, חני? מדברת עינב, המחנכת של כיתה יב מבית הספר התיכון הזה והזה. את זוכרת אותי? 
הדרכת אותנו שנה שעברה בטיול השנתי לרמת הגולן. חודש הבא יש לנו שוב טיול שנתי, והתלמידים הבהירו שהם מוכנים לצאת אליו רק איתך. התרגשתי בכל ליבי, אך נאלצתי לסרב. כבר הייתי בהריון מתקדם וחזרתי למשרד החינוך. ביקשתי ממנה שתמסור את התנצלותי ואהבתי לתלמידים, והיא הזמינה אותי לבוא לבקר.
עברו כבר מספר שנים מאז, והסיפור הזה חרוט היטב בליבי.

לטורים קודמים

ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן