גם השנה האבל הלאומי על החורבן מוחשי ומורגש

תשעת הימים. תקופה לא פשוטה שמרכינים בה ראש וכל שנה מחדש מתפללים לעבור אותה בשלום.
הבוקר פרסמו שדביר שורק נרצח. ושוב הקשרים מתבררים, מדינה קטנה ותמיד מכירים מישהו שמכיר. הפעם זה נכד של הרב הרלינג הי"ד שנרצח, בן דוד של חברה, אחיין של שכן.  גם השנה האבל הלאומי על החורבן מוחשי ומורגש.

אוגוסט. חופש גדול וחם. אני לוקחת את הילדים לג'ימבורי, מתיישבת בצד כדי לאסוף את עצמי ולנצל את הזמן לכמה טלפונים. כותבת פוסט בפייסבוק על דביר שורק ואורי אנסבכר, כאב שאין לו סוף.
אני מרימה את עיניי ושמה לב לאישה עם קוקו ומכנסי ג'ינס שהגיעה עם שלוש ילדות שנראות כאילו נשלפו זה עתה ממאה שערים: שמלות חומות, שאלים וצמות. אני מסתקרנת ומתיישבת לידה, ופותחת איתה בשיחה. היא מספרת לי שאלו הנכדות שלה, ואנחנו מתחילות לפטפט על נושאים ברומו של עולם.
לאחר כמה דקות של שיחה היא נפתחת בפניי, ומגוללת את הסיפור של הנכדות שלה. סיפור כואב ועצוב מאוד. הנכדות שלה סיימו לשחק, וארבעתן יוצאות מהג'ימבורי.

אחרי שיצאו, ניגשה אליי אישה מבוגרת להתעניין אם הן גרות פה. מחזה כל כך יוצא דופן, היא מסבירה לי. זה לא פשוט כשילד שלך הולך לקיצוניות שכזו. נכון, הסכמתי, והרבה פעמים זה סימפטום של חולי. גם כאן יש מורכבות גדולה וסיפור עצוב. בשורות טובות, אני אומרת לה, חושבת במילים האלו גם על הרצח מהבוקר. ישועות ונחמות, היא עונה לי. ופתאום כשהיא אומרת את המילים האלו אני נזכרת שגם היא שייכת למשפחת השכול הענפה. החתן שלה נרצח לפני שנים, והותיר אלמנה ויתומים.

ובסוף איכשהו כל הסלט הזה מתחבר לי. להיות בארץ ישראל, בימים של גאולה ובניין, ולחוות כאב ושכול על אדמת המדינה ראשית צמיחת גאולתנו. להרגיש את החום של אוגוסט כשאנחנו עם חופשי בארצנו, להתמודד עם מורכבויות ארץ ישראליות על האדמה הלוהטת, לשבת בג'ימבורי ולחשוב על קורבן טרור נוסף, ולגלות שזו מציאות חייה של האישה שיושבת לידי.

אנחנו בימים של גאולה, ועדיין, לפעמים טעמו המר של החורבן עולה ומזכיר לנו שכמעט, אבל עוד לא שם. שנזכה.