סגור
חדשות כיפה

כמה הקרבתם לא נדע לעולם - אבל אנחנו זוכרים

״אתה יודע?״ אמרתי לו, ״מדי פעם אני מדליקה נר לשון כרמלי. אל תשאל אותי למה". ״אני קרוב משפחה של שון...״, הוא אמר, ״בדיוק התארחתי אצל ההורים שלו בארצות הברית כשהגיעה הבשורה..״

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

״אתה יודע?״ אמרתי לו, ״מדי פעם אני מדליקה נר לשון כרמלי. אל תשאל אותי למה, יכול להיות שזה בגלל הפינה הרגישה בלב לחיילים בודדים מאז שמייקל נפל, או פשוט כי לפעמים יש סיפורים שמלווים אותך״. אני לא זוכרת איך בכלל הגענו לזה. אולי כי סיפרתי שהייתי בלוויה של מקס שטיינברג, אולי ממשהו אחר. אבל פתאום הוא שתק שתיקה ארוכה. ״אני קרוב משפחה של שון...״, הוא אמר, ואז המשיך ״בדיוק התארחתי אצל ההורים שלו בארצות הברית כשהגיעה הבשורה..״. ככה זה, פעם היו לי רק שמות. היום, מכל מקום מביטות אלי פנים. גם של הנופלים, אבל גם של אלו שנותרו מאחור.

בערב יום הזיכרון אני לרוב יושבת לקרוא סיפורים, או מבקרת בהר הרצל ובטקסים. השנה יצא שהייתי צריכה להתעכב במשרד. ועדיין, גם בין אינסוף המקורות התורניים, היה רגע שתפס אותי. אהרון הכהן שכל שני ילדים שעולים בסערה השמימה - עזבו את הפירושים בצד, זה קורה בלי סיבה ממשית, בלי הגיון נראה לעין, וכולם מכירים את התגובה שלו - ״וידם אהרן״. ראיתי צילום של פסל שפיסל הורה שכול. צדודית של איש שפוף יושב על כסא, ובמרכז - במקום שבו אמורים להיות האברים, הכל חלול.

בור במקום קרביים. ריק במקום לב. ונדמה לי שאולי זה ה״וידם״ הזה, זו האמת שליוותה את אהרן לא רק ברגע שאחרי, אלא לנצח. קצת כמו שאומרים ״לבו נדם״ על אדם שנפטר. אם כשאדם מת אז משהו מאיתנו מת איתו, אולי לפעמים המשהו הזה הוא הלב, כי האובדן משאיר אחריו רק חלל ששום דבר כבר לא יצליח להפיג או למלא.

בשנה אחרי שמייקל נפל, יום אחרי שנפגשנו בטקס בהר הרצל, התאספנו כולנו יחד - ההורים שלו, החברים והמכרים למשחק בייסבול בגן סאקר (כי אם היו נותנים למייק לבחור דרך לחגוג את חייו, זו ודאי היתה הדרך). אני זוכרת שהסתכלתי מהצד על הארייט ומארק, ההורים שלו, וראיתי אותם מחייכים.

מצד אחד, למרות שמייקל לא היה שם פיזית, יכולתי ממש להרגיש בלב, שבו מרגישים דברים שאין להם הסבר הגיוני, שבמקום הגבוה בשמים שבו הוא נמצא, הוא שמח עכשיו. אבל שאלתי את עצמי אם הם עצמם באמת שמחים.. אם יש דבר כזה בכלל לשמוח אחרי שילד כבר לא איתך? יותר מעשור עבר מאז, עד היום אין לי תשובות.

ראיתי שמישהו כתב שכולם מחפשים לשתף בתקופה הזו בסיפור על מישהו יקר שהם הכירו ונפל. כאילו זה מעגל מיוחס, כאילו ככה אתה באיזה זרם. אני מבינה את הרצון הזה, כבר בגיל צעיר מאוד הייתי נעמדת מול ״קיר הנופלים״ בבית הספר היסודי בחיפה שבו למדתי, מביטה בפנים ובשמות, אומדת את ההבדלים בשנים לפי טיב הצילום והצבע, חלקן היו בשחור לבן, אחרות נראו עדכניות יותר. והרגשתי שאני לא מצליחה לרדת אל עמקי הרגש שהן אמורות לעורר בי. ורציתי להרגיש, רציתי שאני אעמוד בצפירה ואבין, אדע מה זה להיות חלק ממשהו שגדול ממני בהרבה.

ואז מייקל לוין, שהיה חבר וקרן שמש - נפל במלחמת לבנון השניה, וצביקה קפלן שהיה שכבה מתחתי, ומקס שטיינברג שלא זכיתי להכיר אבל הייתי בלוויה ההמונית שלו (כשחבר שהספיד אותו הזכיר דווקא את מייקל מכל השמות) שנפלו שניהם ב״צוק איתן״.

במרוץ השנים הצטרפו אליהם גם ״אח של״, ו-״דוד של״, ו-״והגיס של״; ואני מבינה היום את אותו הרגש שהילדה התמה ההיא שעמדה מול התמונות חיפשה. ובו בזמן אני יודעת שאין אף אדם שעבר אובדן ולא מתפלל ומייחל שאף ילד או ילדה בעולם, לא ידעו עוד איך מצטרפים למעגל הזה, או איך זה מרגיש.

בשנים מאז שמייקל נפל, אני כואבת את הנופלים, אבל השנה פתאום הציף אותי צער החיים. כל הצללים שנותרו מאחור וספק סופרים את הימים מאז שנפל, ספק סופרים את הימים שנותרו עד שיתאחדו שוב. קטנתי, ה׳ יודע עד כמה באמת, אבל לו יכולתי, לו היה לי את האומץ פעם בחיי לעמוד בפני ההורים של מייקל או כל משפחה שכולה אחרת, וממש להוציא מילים - הייתי אומרת להם שני דברים: הראשון, שאנחנו זוכרים. את הילדים. את האחים, את האמהות. האבות. האחים. בסיפורים, בנרות, בזכרונות שרצים לנו בראש.

את ההקרבה שנאלצתם לעשות, לא נדע לעולם. זה יהיה יומרני אפילו לכתוב שננסה, אבל אנחנו זוכרים. גם כשאין צפירה, וגם כשבחוץ שמש וציפורים מצייצות. ״ילד שלי״, אני עוד אומר יום אחד כשנבקר על ההר - ״אתה רואה? פה נמצא מייקל, ושם - מקס, ובזכותם אנחנו כאן, והם לימדו אותנו על אהבת המולדת, והם גיבורים הרבה יותר ממה שאי פעם ספיידרמן היה״.

והדבר השני שהייתי אומרת הוא - שננסה להיות טובים. באמת, בכל הכוחות ובכל הדרכים, ננסה עד כמה שאנחנו רק יכולים, לא רק בימי זיכרון ועצמאות, ובימים שאחרי הבחירות, או בימי חגיגות הזכיה על הארוויזיון, שננסה תמיד להיות אחים. שננסה לנתב את כל האמוציות וגלי הרגש למקומות הנכונים.

ראיתי קודם שרשור של מישהי שראתה אדם שלא עמד בצפירה. הבנתי את הכעס שלה, ועדיין כל מה שרציתי לכתוב לה היה - ״די, אהובת לבי. די, אחות. אם יש נשמות טועות בעולם הזה, במקום לבזבז זמן בלדבר עליהן, בואו ננצל אותו כדי להתחבק. לשתף. בואי תספרי לי את מי היום את כואבת..״.

שעות ספורות לפני תחילת יום הזיכרון ראיתי ברחוב זוג בפגישה ראשונה. אי אפשר לטעות בהם, הריחוק הקל, החשש בעיניים. לרגע עברה בי מחשבה שזה נורא לא מתאים ביום כזה, ואז ביטלתי אותה במחי יד. כל שנה בנקודת הזמן הזו, בתפר שבין אחרי הצפירה לבין הלילה, תוקף אותי צער האובדן העמוק על אלו שכבר לא איתנו, על מי שלא מצא אהבה, ומי שמצא אבל לא נישא, ומי שנישא אבל עדיין לא ראה את ילדיו גדלים. ׳אז מה יותר מתאים מזה בעצם?׳, חשבתי. הרי להמשיך את החיים זה בדיוק מה שציוו לנו אלו שכבר לא איתנו. להתחתן. להביא ילדים. וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם, וַנִּהְיֶה טוֹבִים.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

איילת שקד באולפן כיפה צילום: כיפה

שקד למפלגות הקטנות: "אנחנו, עם שבעה מנדטים בסקרים - לא עברנו את אחוז החסימה"

קרא עוד