אני מוכנה להתחתן איתך בתנאי אחד

כולנו מציבים תנאים. בין אם נרצה ובין אם לאו. סמויים וגלויים. בסופו של דבר כל בחור או בחורה שנפגשים והחליטו שלא להמשיך ביחד, רוב הסיכויים שנפרדו מפני שאחד מהם לא עמד בתנאים, או יותר נכון בציפיות, שהציב האחר – זו יכולה להיות הרמה הדתית, זה יכול להיות המראה החיצוני

בת חן וייל 15/05/22 13:51 יד באייר התשפב

אני מוכנה להתחתן איתך בתנאי אחד
צילום: shutterstock

נגיד וחבר שלכם יוצא לדייט עם מישהי כלילת המעלות והשלמות. טובה, חכמה, גם יפה וגם אופה. הוא ממש אוהב אותה ורואה בה בית וגם היא מאוד אוהבת ומעריכה אותו ואת האישיות המיוחדת שלו. 
ונגיד שאותה בחורה אומרת לחבר שלכם – אני מוכנה להתחתן איתך בתנאי ש...? (כאן השלימו כל תנאי שעולה על רוחכם) מה הייתם חושבים?

אני מניחה שהייתה עוברת בראשכם מחשבה כמו: "הי! באהבה אין תנאים" או "אם את באמת אוהבת אותו, היית מקבלת אותו כמו שהוא, ולא משנה איך הוא או מה הוא עושה". אבל רגע, האין זה מה שקרה בסיפור של רבי עקיבא ורחל?

מודה, השאלה הזו הסתובבה בראשי במהלך הימים האחרונים ולא נתנה לי מנוח. סיפורם של רבי עקיבא ורחל בת כלבא שבוע אהוב עלי מילדות ובכל זאת – איך יכול להיות שרחל מציבה תנאי עבור רבי עקיבא? החלטתי לברר את העניין וללמוד את הסוגיה. נקודת המוצא שלי הייתה שהסיפור הזה, שנמצא בכתבים הקדושים, בא ללמד אותנו משהו ורבי עקיבא ורחל אינם סתם אנשים פשוטים (כפי שמתגלה בהמשך הסיפור) אלא חלק מקדושי ישראל. ולמה חשוב לי להדגיש זאת? מפני שזו בחירה. אני בוחרת להסתכל על הטוב בדמויות הללו, אני בוחרת לראות ולפרש אותם מתוך מקום שמחובר לתורה ולקדושה. יש אנשים שיסתכלו על ההחלטות של רבי עקיבא ורחל (בעיקר על העזיבה ל-24 שנים) ולדון אותם לכף חובה, אבל אני בוחרת לראות את מעשיהם באור אחר.

ובחזרה לשאלתנו – האם מותר להציב תנאים לזוגיות?

נתחיל מכך שכולנו מציבים תנאים. בין אם נרצה ובין אם לאו. סמויים וגלויים. בסופו של דבר כל בחור או בחורה שנפגשים והחליטו שלא להמשיך ביחד, רוב הסיכויים שנפרדו מפני שאחד מהם לא עמד בתנאים, או יותר נכון בציפיות, שהציב האחר – זו יכולה להיות הרמה הדתית, זה יכול להיות המראה החיצוני וזה יכול להיות סגנון אישי ואופי. הצבת התנאי, או הצבת הציפייה, היא דבר הגיוני, טבעי ומתבקש ולא רק זאת – אלא שהיא מגיעה ממקום בריא של הצבת גבולות ותיאום ציפיות.  

יחד עם זאת, יש גבול דק שעובר בין ציפייה טבעית לבין אי קבלת האחר והצבת תנאי שישתנה.
כאשר קראתי את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, חזרתי בחזרה אל המקור במסכת כתובות ושם כתוב (על פי ביאור שטיינזלץ): ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך בית הרב ללמוד? אמר לה: כן. רחל לא מציבה תנאי – "אתקדש לך בתנאי שתלך ללמוד" או "תלך ללמוד או שלא אנשא לך", רחל שואלת. 

היא חולמת על חיים מסוימים – חיי שליחות למען התורה – והיא רואה ברבי עקיבא תכונות שמתאימות לכך ומוצאות חן בעיניה. והיא שואלת את רבי עקיבא: האם אתה מוכן להיות שותף לחיים אלו? האם אתה רואה את עצמך חי את השליחות הזו ביחד איתי? היא לא ביקשה ממנו להשתנות, היא בדקה את הנכונות שלו ואת הרצון שלו לחיבור. באותה מידה שרבי עקיבא ענה "כן" הוא היה יכול לומר גם "לא". הבחירה בסופו של דבר הייתה בידיים שלו, האם הוא רואה את עצמו חי חיים שכאלו או שמא הדבר רחוק ממנו מאוד?

ובחזרה לאותו חבר שיוצא עם אותה כלילת המעלות – נכון, באהבה אין תנאים. אבל אסור גם שהאהבה תהיה עיוורת. יש זוגות שבשל ההתאהבות הגדולה הם מוכנים לעשות הכל, לשנות את חייהם מהקצה אל הקצה, אך הבגרות האמיתית היא לשאול את עצמנו – האם אנחנו מוכנים לכך? האם באמת הציפייה הזו, ה"חוזה" הזה בינינו הוא משהו שמקובל עלי ואני רואה את עצמי חי בצורה הזו? רק תשובה אמיתית וכנה לשאלה הזו, תוביל לבחירה אמיתית וכנה.

הכותבת היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר