אלול תשע"א, רבע לחצות. אני מחכה לקבוצה שאני הולכת להדריך ליד גן סאקר, עוטה צעיף דק מעל החולצה הקיצית שלי. שנת הלימודים נפתחה, ושגרת סיורי הסליחות הקצרה של מדריכי הטיולים יוצאת לדרך. אתמול הדרכתי וגם שלשום, חוזרת הביתה לקטמון בחמש בבוקר והולכת לישון. זה סיור הסליחות האחרון שלי לשנת תשע"א.
הסתיו נותן את אותותיו, צינה ירושלמית מרעננת נושאת בשורה של שינוי והתחדשות מורגשת באוויר. אני לוקחת שאיפה עמוקה וממלאת את מלוא ריאותיי מהאוויר הצונן והצלול שהתגעגעתי אליו בחודשי הקיץ הארוכים. האוטובוס מגיע, פורק תלמידים נרגשים ומלאי אדרנלין מהסיור הלילי הלא שגרתי.
תחנת פתיחה עם היכרות קצרה, הזמנה לפתוח אוזניים ולב ולמלא את הריאות, ויוצאים לדרך. פוסעים בין סמטאותיה הצרות של שכונת נחלאות, משתדלים לא להפריע לעשרות הקבוצות האחרות שהגיעו לכאן לאותה מטרה בדיוק.
אני עוצרת ומזכירה לקבוצה שזוהי שכונת מגורים, וחשוב ללכת בשקט ולא להפריע את שנתם של התושבים. אנחנו עוברים ליד בתי גורל על קצות האצבעות. הסברתי להם על ההיסטוריה המיוחדת של המקום כמה מטרים לפני כן, ועכשיו אני מצביעה בדממה לעבר החצר המשותפת הקטנה, ומאותתת בפנטומימה אגרסיבית למדיי לקבוצה להמשיך הלאה מהר, בשקט. זה לא עוזר, והתושב הקבוע שיוצא כל פעם לנזוף במדריכי הסיורים יוצא גם הפעם. אני מתנצלת, כרגיל, ובגן התות מסבירה לתלמידים על הדיסוננס שקיים בנחלאות: מקומות בעלי חשיבות היסטורית שאנשים גרים בהם ומנסים לחיות חיים רגילים.
אנחנו ממשיכים לבית אריה לוין, עם חבל הכביסה הגבוה מדיי בחצרו. אני מספרת לתלמידים על דמותו המופלאה, על שיירת הל"ה וטקס הגורלות הנדיר, ומקריאה להם את הפסוקים מהתנ"ך. התלמידים, שאינם מגיעים מרקע דתי כלל, מאזינים בקשב רב ובהתרגשות. אני מסיימת בסיפור המפורסם על הרב הנמוך שרואה ישר לגובה הלב, ומחברת את הדברים לימי אלול. עוברים ליד הבית של זהבה דורה חפץ, בית הכנסת עדס, אולי גם עוצרים בבית המקולל ומדברים על "עבירות שבין אדם לחברו אין המקום מכפר".
משם ממשיכים ישר לכותל.
שלוש בלילה, והכותל מלא מפה לפה, הומה אדם. רבבות תלמידים חבושים כיפות סאטן לבנות אוחזים בכוונה גדולה בספרי סליחות, ומפייטים בקולי קולות: "י-ה שמע אביונך, המחלים פניך". ואני, שכל ימיי אמרתי סליחות של אשכנזים ומעולם לא שמעתי את הפיוט הזה (שנהוג לקרוא בעשרת ימי תשובה), הוקסמתי.
נעמדתי בקצה עזרת הגברים, מתבוננת ומאזינה לשירת ההמונים הפיוטית. אף מורה לא עמד שם לפקח על תלמידיו, שום מנהל או איש חינוך לא בחן אותם או הורה להם להתפלל; השירה פשוט בקעה מתוכם בעוצמות. בעודי מביטה במחזה ומשתאה, אחד מרבבות חובשי כיפות הסאטן מציע לי בטבעיות את חוברת הסליחות שלו, ועובר לקרוא מזו של חברו.
בדרך כלל כשאני מגיעה עם קבוצה לכותל המערבי, אני הולכת להתפלל בפינה הפרטית שלי בכותל הקטן. הפעם נשארתי ברחבה המרכזית, גומעת בשקיקה את האוויר הצונן והאווירה החמה. אלול תשע"ב כבר הייתי נשואה, ומאז לא זכיתי להרגיש את ירושלים בלילותיו של אלול. אמנם הזיכרון מתחיל להיטשטש ופרטים רבים נשכחו, אבל כל שנה כשמגיע אלול אני נזכרת בימים ההם, בחוויות ההן, ויודעת: זוהי תשובה.