הסיירת של עולם המדרשות

הכתבה באדיבות אתר הנשים 'משלך'

יש תחושה גדולה של התקדמות. הנשים בדור הקודם רצו ללמוד ולא היה להן איפה, והדור הזה נולד לתוך היצע אינסופי של מדרשות. לכן דווקא עכשיו נשים יותר ויותר מרגישות את המחסום מאשר את פריצת השערים".

כשהרבנית אסתי רוזנברג אומרת את הדברים האלו, מסתתרת מאחוריהם אותה שאלה קשה של עולם לימוד התורה הנשי - לאן הברווזים עפים כשבית המדרש סגור, ולאן ממשיכות נשים צעירות הרוצות להתמסר לתורה, לצלול לעומקיה ולהתפלפל בגמרותיה, אחרי שנה שנתיים במדרשה? האם אחרי שיעור א-ב נסתם הגולל על לימוד התורה הנשי? האם הוא יישאר עולם צעיר לנצח של בנות בגילאי 20 לפני או אחרי השירות?

לטורים נוספים:
בהודו קיבלתי את התורה
מגילת רות והמחתרת הנשית
אמא עובדת או אמא אובדת?

"אנחנו רוצים אתכן בשיח התורני"

"גם מי שמרגישה שלימוד התורה הנשי הוא מובן מאליו, תרגיש מחסום אחרי שנה ג' במדרשה, אבל מישהי אמרה לי פעם שתמיד כשהיא מרגישה שהגיעה לתקרת הזכוכית, נפתח עוד חלון", מוסיפה הרבנית אסתי.

אחד החלונות האלה הוא תוכנית מיוחדת שהוקמה במגדל עז, מעין סיירת תורנית בה לומדות בשנתיים האחרונות נשים צעירות, בעלות רקע תורני ולרוב גם רקע אקדמי עשיר. התוכנית (שעדיין אין לה שם), מציעה תורה במשרה מלאה ללומדות, או ליתר דיוק - משרת אם, בלי פשרות על לימודי גמרא והלכה ברמה הגבוהה ביותר. התוכנית מיועדת לנשים המעוניינות להשתלב בחינוך והנהגה בעולם התורה הנשי, ולא רק בו. בינתיים הספיקו הלומדות להעמיק בדיני כשרות ונידה וליהנות משיעורים עם רבני הר עציון שלא עושים להן הנחות.

עולם התורה נותן אמון (צילום: מגדל עוז)

עם לימוד הגמרא ישנם גם שיעורי תושב"ע ומחשבה, כי מי שרוצה ללמד ולהוביל צריכה תפיסה רחבה בתוך עולם התורה. הלומדות גם נפגשות עם מנהיגים בעולם הדתי רוחני, תוך ניסיון לתת להן כלים לימודיים ורוחניים בהנהגה ועבודת ה'. הרב משה ליכטנשטיין מלמד אותן כשהוא בשבתון מהישיבה, הרבה תלמידי חכמים גדולים מאמינים בהם. אומרים להם - אנחנו רוצים אתכן בשיח התורני, עולם התורה נותן בהן אמון ברמות מרגשות". אגב, לא רק תלמידי החכמים מאמינים בהם, אלא גם התורמים שמספקים לכל אחת מהבנות מלגה בסך 2800 ₪ לחודש - תמיכה מוראלית לא פחות מכלכלית.

"יתנו לי להעביר שיעור בבית הכנסת?"

לא פשוט להיות אישה דתייה לומדת תורה, ובעיקר גמרא, בימינו. מחד, הצדדים השמרניים יותר של הציבור הדתי ממשיכים לנסות להרחיק את העולם התלמודי מהבנות, במיוחד במוסדות תורניים, יסודיים ותיכוניים. מנגד, קולות פחות אורתודוכסיים, ועוד יותר מכך רפורמים וקונסרבטיביים, ממנפים את השילוב הנשי בעולם התורה והלימוד לקידום מטרות חברתיות ופוליטיות. הלומדות כמובן פוגשות בכל אלו וגם נאלצות להגדיר את מקומן בעולם התורה, מול השמרנות והמהפכנות האחוזות כל כך זו בזו.

"ברור שיש עוד המון שאלות שמתעוררות בקרב הבנות על המקום שלנו בחברה, כמו "האם יתנו לי להעביר שיעור בבית הכנסת?"", מודה הרבנית אסתי. "עולם התורה הוא לא מקשה אחת, למרות שישיבת הר עציון תומכת בתוכנית, ושם מאמינים בנו ומחבקים אפילו. יש מקומות אחרים שמעבירים ביקורת וגם בחיים לא יעסיקו את הלומדות שלנו. מתעוררות אצל הבנות שאלות, חלקן ביראות שמים, איך את מקבלת את עולם ההלכה ואת המקום שלי בתוכו? איפה אני נתקלת בבעיה הלכתית צרופה ואיפה אני יכולה להבין את המחסום כנוהג חברתי?".

גם הצורך ב"חיבוק" הזה מעולם התורה הגברי מעלה שאלות. איך היחס שלכן לעולם הישיבות? יש השוואה?

"אני משתדלת מאוד לא להשוות, להתייחס אליהן באותה צורה ובאותה רצינות כמו לבנים. יש הבדלים, בשבועות האמא היא זו שנשארת בבית. אני אומרת להן לא לבוא לבית המדרש בשבועות, זו בעיה. שאלת האימהוּת נוכחת מאוד, גם זכינו ב"ה לתינוקות בתוכנית. ברור שמבחינת השנים הבנים מובילים ויש בזה משהו מתסכל, אבל אי אפשר לחיות על ההשוואה, רק לשאוף לרף הכי גבוה שאנחנו מגיעות אליו. עולם התורה היום לא רק מקבל נשים, הוא גם מעודד ודוחף אותן יותר גבוה ממה שהן היו חושבות ורוצות. יש תוכניות שמותאמות לאימהות, לחופשות מבתי הספר וככה אנחנו מנסות לקיים לימוד רציני ומעמיק".

ומצליחות?

"זו התחלה. אני מודה שלא קל ללכת לבין הטיפות, אבל זו יכולת מוערכת. כמו שעבודה מחייבת, גם הלימוד מחייב, ובוודאי צריך משפחה תומכת ובן זוג שמאמין בזה. לנו זה משדרג את כל בית המדרש, כי עכשיו גם מישהי בת 18 רואה שיש אופק ויש לאן להגיע. אנחנו עוזרים להן למצוא עבודה ומקומות ללמד, מאמינים בהן. הן הגשמת החלום שלי, והן אומרות שאני מגשימה את החלום שלהן".

"נשים וגברים מביאים את העולם שלהם ללימוד" (צילום אילוסטרציה: פייסבוק ישיבת ברכת משה)

מחפשות בלימוד שאלות של חיים

הלו"ז הצפוף של התוכנית מתפרש על פני ארבעה ימים בשבוע, מ-8:30 בבוקר עד 15:00, זמנים שמותאמים כאמור גם לאימהות. הן לומדות בעיקר גמרא, וקצת מחשבה והלכה, ובאותו החלום של אסתי הן עתידות להשתלב במוסדות וקהילות שונות כמנהיגות, מלמדות, מחנכות ומורות. למרות שהשימוש כמורות ור"מיות מביא איתו גם פסיקת הלכה לתלמידות בפועל, התוכנית מעלה את השאלה - מדוע מטרות התוכנית לא כוללות השתלבות כפוסקות של ממש?

פסיקה נשית נחשבת לפעמים פחות אורתודוכסית. גם זה היה בשיקולים שלכם, בבחירה להתמקד בלימוד תיאורטי יותר?

"הבחירה שלנו לא היתה 'לא ללמד הלכה', אלא להמשיך את לימוד הגמרא שהבנות נחשפו אליו אצלנו. יש חסר מאוד גדול בלימוד גמרא לבנות. תלמידות שגמרו שנתיים שלוש מרגישות שזה כמו אוניברסיטה בלי אפשרות לדוקטורט, לאן ימשיכו? היה לנו חלום להכשיר תלמידות חכמים למדניות בגמרא. להיות פוסק זה שלב אחר לגמרי.

"אני בטוחה שיש להן את היכולת, אבל רצינו שיהיה להן את עולם הלימוד מתוך אהבה, כשיהיה לו עומק וכיוון נראה איך אפשר להכשיר לפסיקה. אני מרגישה שאנחנו מאוד משמעותיים בנקודה של יועצות הלכה, תחום מפותח ב"ה, ואנחנו משלימים מכיוון אחר לגמרי. אבל מי שתלמד ברצינות ובגדלות בהלכה, תוכל להביע את דעתה בנושא".

איזה רווח או ייחודיות יש בלימוד הנשי, לפעמים תוך כדי השקעה במשפחה וילדים?

"אישה שהשקיעה חמש שנים בלימוד תורה יש לה איכויות אחרות לגמרי, גם רוחניות, וכשאני בוחרת ר"מ או ר"מית לבית המדרש אני מסתכלת על ההשקעה והאיכות של הלימוד. בשביל הבנות להיות בבית מדרש עם ר"מית שיש לה ידע נרחב זה משהו אחר לגמרי".

יש בכלל דבר כזה "לימוד תורה נשי"?

"כל אחד מביא ללימוד את העולם שלו. בוודאי יש אופי רך ונשי יותר, מחפש יותר שאלות של חיים, פתוח לשאול, פחות חי את הסטריאוטיפים של מה אסור ומה מותר לשאול. אני מכירה גם נשים שלא מביאות את עצמן לטקסט, אבל כן, בית המדרש שלנו שונה מהר עציון, כשבשניהם יש יתרונות וחסרונות ולכן הצוות שלנו מורכב מגברים ונשים.

"אם נשים היו מלמדות בישיבה, זה היה נותן ללימוד התורה שם פרספקטיבה אחרת. אני לא מניפה את הדגל הזה, משתדלת לברוח מהגדרות שאומרות "אנחנו הנשים נלמד את זה אחרת", למרות שבפועל כן נלמד אחרת. נשים עמוקות שמחויבות ללימוד ולרוחניות ישפיעו על כל תחומי החיים, על הבתים, על הקהילות".

לא ליחידות סגולה

אז מי הן הנשים הצעירות שהופכות את הגמרא לעיסוק מרכזי במשרה מלאה? בתוכנית ישנן שתים עשרה לומדות במחזור הראשון ועשר במחזור השני, בגילאי 23-33, מחציתן בוגרות בית המדרש במגדל עז ומחציתן למדו במקומות אחרים. רובן נשואות (נתון שעלה מאז תחילת הלימוד), חלקן אימהות, כולל אחת עם שישה קטנים. רובן בעלות תואר שני וכולן אקדמאיות בתחומים שונים כגון משפטים, חינוך, מדעים מדויקים, ויש גם תלמידה אחת בוגרת לימודי מחול.

"התוכנית לא מיועדת ליחידות סגולה", אומרת הרבנית אסתי, "היא מיועדת למי ששואפת ללמוד, להוביל, להנהיג בית של תורה, להיות חברה פעילה בקהילה. מי שיש בה אהבת תורה ויראת שמים, ורואה דברים בפרספקטיבה רוחנית ורואה בלימוד דרך לעזור לאנשים אחרים. צריך רקע לימודי, אבל בעיקר נשים עם מוטיבציה ורצינות".

אתן מרגישות שייכות לעולם הפמיניזם הדתי?

"ברור שכל הלימוד הזה "יושב" על פמיניזם, אבל המכנה המשותף של הנשים אצלנו הוא לא הפמיניזם הדתי אלא הרבה אהבת תורה ויראת שמיים. היכולת ללמוד תורה שבע"פ ולחבר אותה לדבר ה'. מזה בורקות להן העיניים. יושבות פה שתים עשרה נשים שדווקא אביי ורבא וגיטין וברכות עושים להן אור גדול בעיניים, והרצון לשקוע בעולם הגמרא הוא המאחד. זה הפלא. וזה פלא א-מגדרי, גם בלי קשר לזה שהן נשים".

"נשים מרגישות שהשעון מתקתק"

"אחרי השירות הלאומי למדתי בבית המדרש במגדל עז, וכל הזמן היה ברור לי שאני רוצה עוד לחזור וללמוד תורה", מספרת ענת (שם בדוי), אחת הלומדות בתוכנית. "ראיתי שגם אם לא אחליט ללכת באפיק לגמרי תורני-הוראתי כפשוטו, אני רואה ערך בלימוד התורה". לסיירת התלמודית של בית המדרש היא הגיעה כשבידה תואר שני במדעים מדויקים, כך שהקפיצה למים העוטפים של הפלפול התלמודי לא היתה זרה לה: "לימוד ההלכה והגמרא אנליטי מעיקרו, כך שהמעבר קרה ממש בנחת. חששתי קצת בהתחלה, איך אחרי הרבה שנים בלי להיות בבית המדרש אכנס לזה באופן יומיומי? אבל היה מעבר טוב ורגוע".

מה כל כך מושך בלימוד גמרא, בעצם?

"שאלה טובה. אני אוהבת את החקירה, העיון חיפוש. מעבר להכשרה אני רוצה להעמיק יותר ולדעת, כי ארון הספרים היהודי שייך גם אלי. אני לא עומדת בהתרסה מול המקום של הלימוד הגברי, אבל בהיותי חלק מעם ישראל, זו אחריות גם שלי. אולי אפשר לקרוא לזה חשיבה אידיאולוגית, אבל ברמה האישית אני מוצאת הנאה בלימוד עצמו".

"אם לא הייתי אמא הייתי יכולה ללמוד יותר, אבל אני לא מרגישה שאני מתפשרת" (צילום: Shutterstock)

אז למה זה עדיין כל כך נדיר שנשים הופכות את התורה לעיסוק מרכזי?

"קודם כל, אנשים צריכים להתפרנס, ובמקרה של נשים הן יותר מרגישות את הלחץ, אין את כל הזמן, אין לנו את הפריווילגיה לשבת וללמוד כמה שנים סתם. בנוסף יש תחושה ש"אולי זה לא שייך לי", שמשהו חסר בחיבור שלנו לעולם הזה. אבל כן יש חברה שבה זה מאוד מקובל, שרוב הבנות הולכות ללמוד במסגרת כלשהי, אפילו אם לא במשך שנים, הן מקדישות לזה זמן. יש חברות בציבור הדתי בהן זה פחות מקובל, ושוב, בגלל ההרגשה שאנחנו על שעון שמתקתק. בסוף אם זה מספיק חשוב, אפשר למצוא את הדרכים לשלב את הלימוד עם חיים מלאים".

יש הרגשה של פשרה? על החיים, או על רמת הלימוד?

"ברור שאם לא הייתי אמא הייתי יכולה להישאר יותר, אבל עכשיו אני לומדת מ8:30 עד 15:00 כי זה הזמן שעומד לרשותי ואני מנסה לנצל כל רגע ככל יכולתי. פשרות על לימוד התורה? התוכנית היא לא פשרה, אני לא מרגישה שוויתרתי על משהו".

המקום של נשים בעולם התורה האורתודוכסי עדיין מאוד מצומצם. יש הרגשה של תסכול?

"תקרת הזכוכית היא משהו שמודעים אליו, מרגישים אותו. מה הלאה? לא יודעת. כרגע זה פחות מטריד. אני מאמינה שעם השנים תהיה התקדמות, כמו שהתקדמנו עד עכשיו. נשים בדור של סבתא שלי לא היו מתארות לעצמן שנשים יקדישו זמן ללימוד גמרא, ושאנשים יראו בזה חשיבות ויחליטו לפתוח תוכנית ולתרום. אני לא יודעת לאן זה יתפתח, אבל השאיפה היא שנצא מכאן עם תפקידים שונים ומגוונים בקהילה.

"כרגע אנחנו לקראת סיום המחזור הראשון, ולא כולן יודעות לאן ימשיכו, אבל אני מאמינה שעצם זה שיש קיום של נשים לומדות, שאוהבות ורוצות לעסוק בתורה, זה משנה קהילות. אם אישה יכולה להעביר לימוד בקהילה זה כבר שונה ממצב שצריך בהכרח רב שידבר".

תחילתה של מהפכה?

"לא הייתי קוראת לזה מהפכה, כי אנחנו כבר מזמן לא נישה מצומצמת וזה גם לא משהו שמתחיל עכשיו. עצם זה שהוקמו מדרשות לנשים - זו המהפכה. עכשיו אנחנו בהתקדמות הטבעית, אי אפשר להביא בנות לשוקת ואחרי שנה להגיד להן "זהו, אין לכן יותר מה לחפש כאן". כולן פה מגיעות מרקעים שונים, אבל מה שמאחד אותנו זה הרצון הפשוט ללמוד, בלי אג'נדה מסביב".