הכדור בידיים שלה: נעמה שפיר מועמדת לשחקנית השנה

נפתח בווידוי מרגש: כותבת שורות אלו באמת, אבל באמת, לא מבינה דבר בכדורסל. בשיעורי התעמלות בתיכון העדפתי "לשכוח" את נעלי הספורט פעם אחר פעם, רק לא להיתקל בכדור כתום המתגלגל לעבר פרצופי במהירות של מאה קמ"ש (יש לציין לזכותה של המורה שהיא הבינה את חומרת המצב. בגרות בכתב, ת'נקיו וורי מאץ'). חוץ מזה, תמיד חשבתי ש"צעד וחצי" זו דרך לעודד בחורים להתחיל עם בנות, ו"פיק-אנד-רול" נשמע לי כמו שם של אוכל סיני. לכן, מטבע הדברים, לראיון עם נעמה שפיר, כדורסלנית דתייה ומוכשרת ועטורת פרסים, שכעת מועמדת לתואר "ספורטאית השנה", ניגשתי בחרדת קודש - ובידיעה שאני הולכת להביך את עצמי. את הווידוי הנ"ל (בגרסה מקוצרת, אל דאגה) שטחתי גם בפניה בסוף שיחתנו, אבל אז כבר הבנתי שלמרות שכבודו של הכדור בסלו מונח, השיחה שלנו למעשה נסובה סביב מגרש אחר, ביתי הרבה יותר. על האומץ לקחת את הכדור לידיים שלך, וללכת, לרוץ ולקפוץ גבוה עם האהבה שלך, עד הסוף.

החלום: לא להתחרט על כלום

נעמה חזרה לארץ בתחילת הקיץ האחרון. היא שבה לאחר תקופה ארוכה של חמש שנים בקולג' טולדו בארה"ב, שם סיימה תואר במנהל עסקים ובעיקר שיחקה הרבה ובהצטיינות. היא הגיעה ממצפה הושעיה שבגליל התחתון, למדה באולפנית טבריה, ובימים אלו משחקת בקבוצת "אליצור רמלה", ומתגוררת בדירתה ברמלה, יחד עם שחקניות נוספות מהקבוצה. גם בתקופה ששהתה מעבר לים, הגיעה שמעה אלינו מדי פעם בפעם. השתלבותה של שחקנית צעירה ודתייה בקבוצה אמריקאית אינה דבר שגרתי, אך הקבוצה קיבלה אותה והתאימה את עצמה לצרכיה - אימונים לא התבצעו בשבת (כדי לא להכין מקודש לחול), ובמשחקים שבתיים הלכה ברגל מהמקום בו השתכנה, כשחברותיה נושאות עבורה את התיק (כדי לא לעבור על איסור טלטול).

אולם ה-פרשייה שזכתה לכותרות כאן בארץ, היתה בעיקר "פרשיית השרוולים". בקצרה - באליפות אירופה ישנו איסור לחרוג מכללי הלבוש הנהוגים, וכל השחקניות עולות בלבוש אחיד: בגופיה. כשנעמה הגיעה לשם עם נבחרת ישראל לכדורסל נשים, היא סירבה לוותר על ערכי הצניעות, גם במחיר האליפות. הפרשה זכתה לסוף טוב - לאחר דיונים ארוכים הורשתה לעלות למגרש על שרוולים אלסטיים. המגזר הדתי לאומי התרווח על כורסתו בגאווה תוך כדי ליטוף השפם. אך למרות שהפרשה עוררה דיונים סוערים על "כדורסל לנשים/כדורסל לנשים דתיות - כן או לא", קשה לומר שהצפייה וההערכה לענף כדורסל הנשים מותאמות לרמת הסערה שהוא מצליח לעורר. כשאני שואלת את נעמה במה שונה תרבות הספורט בארץ מזו שבארה"ב, היא עונה ש"יש שם תרבות ספורט. זה ההבדל".

(צילום: אלונה חליווא)

התגעגעת לארץ?

"התגעגעתי, אבל כשאני פה אני מתגעגעת לשם, לקבוצה, לאנשים, חמש שנים זה המון זמן. אני מתגעגעת לתרבות ספורט שיש שם. בכל משחק בית ששיחקתי היו 4,000 אוהדים שבאו לצפות ולעודד. פה יש 40, ובמקרה הטוב זה מגיע לכמה מאות. אני אוהבת את הקהל שמגיע, האנשים שמדהימים, אבל זו דוגמה להבדל".

איך זה באמת לשחק כדורסל נשים בארץ? ההכרה לא בשמיים, אחרי הכל.

"ההכרה בתחום באמת לא כמו שהייתי רוצה. קשה למצוא את השורה בעיתון שכותבים עלינו, התקשורת לא ממש מתייחסת, וגם אנחנו צריכים ליצור יותר עניין. שיהיו יותר שחקניות, יותר ישראליות. בתחומים אחרים של ספורט-נשים יש חוסר הכרה הרבה יותר גדול, אבל אם משווים לכדורסל גברים… אני יודעת ששווה זה כנראה אף פעם לא יהיה, למרות שהיו כבר שנים יותר טובות לכדורסל נשים, היה יותר עניין. אבל למעשה רק השנה חזרתי לארץ, וזו פעם ראשונה שאני משחקת בליגה הזאת. אז קשה לדעת."

יש איזו "מגבלת גיל" שמרחפת מעל הראש ומעוררת מחשבות על העתיד?

"זה תלוי ומשתנה מאוד. יש בקבוצה שחקניות מעל גיל 30, יש מישהי שיש לה ילד, שנה אחת היא לא שיחקה בגלל זה ואחר כך חזרה לשחק. אימנה אותי מישהי ששיחקה עד גיל 40. על עצמי, אני לא יודעת, אבל חושבת שאמשיך כל עוד אני נהנית מזה. למדתי מנהל עסקים, אבל אני לא יודעת אם אלך לתחום הזה, אני מאמינה שכשאצטרך לקבל החלטות אהיה כבר יותר שלמה".

חלומות לעתיד? WNBA ?

"שואלים אותי את זה הרבה, השאלה לגיטימית, אבל תמיד קשה לי לענות עליה. אין מקום ספציפי שאני חולמת עליו ולשם אני רוצה להגיע. אני מאוד רוצה להסתכל אחורה ולהיות מרוצה מהדרך שעשיתי, ולא להרגיש חרטה על החלטות מסוימות, או להרגיש שלא מיציתי את עצמי. זו המטרה, החלום. אני כן, אני שואפת להתקדם ולראות כמה רחוק אני מצליחה להגיע. יש שחקניות ישראליות שמצליחות באירופה, או מצליחות להיות שחקנית בנבחרת פה בארץ. לשחק בWNBA? אם תהיה לי ההזדמנות… קשה לי אפילו להגיד את זה, זה כבוד מאוד גדול. אני לא חושבת על זה, הולכת צעד-צעד".

כשהעבודה היא משחק

אם היית חוזרת אחורה בזמן, היית ממליצה לעצמך הקטנה ללכת על התחום הזה? בכל זאת, לא הכל דבש.

"קודם כל הייתי ממליצה לכל אחת ללכת לאן שטוב לה, ולא לאן שמכתיבים לה ללכת. אם את נהנית מזה וחושבת שזה יעשה לך טוב, אני מאוד ממליצה. אני הולכת כל בוקר לאימון כדורסל כמו שאנשים הולכים בבוקר לעבודה, וזה דבר מדהים, העובדה שאני יכולה לעשות את זה. אבל אם את הולכת על זה לא כי את באמת אוהבת, אז חבל. הניסיון שלי עם כדורסל לקח אותי להמון מקומות בעולם, צברתי המון חוויות, ראיתי עולם. אולי רק פעם אחת טסתי לא בגלל הכדורסל, וזה היה רק בקיץ האחרון.

"לא הכל דבש, נכון, ולא הכל מושלם כמו שנשמע לפעמים, יש גם חוויות שליליות, ויש מחירים. אני זוכרת שבתיכון הייתי מפסידה הרבה דברים והרבה פעילויות, ומגיל 15 הייתי כל קיץ בנבחרת אז לא היה לי ממש "חופש גדול" - אבל מקבלים הרבה יותר ממה שמקריבים".

בינינו… זה מפריע לך בדייטים? בחורים לא מבינים את זה?

(צוחקת) "לא חושבת שלא מבינים… לא משנה אם זה בחורים, משפחה, אנשים מהיישוב - אנשים בעיקר מפרגנים, ולא משנה באיזה סיטואציות".

לא פמיניסטית, לא מנסה להוכיח

ואי אפשר בלי "פרשיית השרוולים"… אמרו עלייך הרבה דברים, כמו קידוש ה' וגאווה למגזר. קלמן ליבסקינד כתב שהפכת למודל חינוכי. מעבר לכל הרעש, איך קיבלת את זה?

"אני לא מרגישה עם זה בנוח, שכל הסיפור הגיע לכותרות ושזה היה "אישיו" כזה גדול. לא אהבתי את זה. הבנתי שזה בלתי נמנע, לא הרגשתי כל כך בנוח אבל אני יודעת שזה חלק מהעניין".

כדורסל זה הרבה עניין של "שואו".

"יש בזה גם הרבה כיף, בארה"ב היתה יותר הכרה ופי כמה וכמה יותר כיף כשבאים להצטלם איתך, מעודדים, מכינים שלטים למשחקים, ולפעמים גם שולחים מכתבים הביתה… יש לזה חסרונות, כמו אז כשרציתי לשחק עם חולצה וכולם ידעו על זה, כתבו בעיתונים את דעותיהם, אם זה נכון או לא נכון. בכל מקום בעיר גם היו עוצרים אותנו, ולא ממש אפשרי לעשות שום דבר בלי שידעו. אנחנו בסך הכל בני אדם שעושים דברים, לטוב ולרע, ולא תמיד אתה רוצה שיכתבו עליך. אבל שוב - יש בזה גם המון כיף".

בשנה-שנתיים האחרונות הפמיניסטיות הדתיות החלו להשמיע קולן ביתר שאת. את רואה עצמך כחלק מזה?

"לא, אני לא פמיניסטית. עשיתי את הבחירות שעשיתי כי אני נהנית מזה, אני משחקת לא כדי להוכיח משהו, "שגם נשים יכולות", זו לא המטרה ולא מה שמניע אותי. אם בדרך כלשהי זה נותן לנשים אחרות כוח, אז למה לא. אבל אני לא פועלת מתוך מוטיבציה להוכיח שום דבר".

"חושבים שזה לא צנוע? זכותם"

ביום שלישי הקרוב (14.1) יתקיים טקס המצוינות בספורט, שגם יועבר בשידור חי בערוץ 10. שם יוכרזו הזוכים המאושרים בפרס "ספורטאי השנה" לשנת 2013. בקטגוריית "כדורסלן/ית השנה" מועמדים חמישה, ובתוכם נעמה - אחת לצד ארבעה שחקנים גברים. אגב, בשנה שעברה כבר גרפה את פרס שחקנית השנה של הקהילה היהודית בארה"ב. בקרוב אצלנו?

את מועמדת לספורטאית השנה. מתרגשת?

"האמת שמאוד הופתעתי. התקשרו אלי, אמרתי "וואו, תודה" ולא כל כך הבנתי מה זה. מתישהו חברה לי שלחה לי הודעה שהיא הצביעה לי, והבנתי שצריך להצביע… זה כבוד גדול, וזה תמיד כיף כשמכירים בך, שרואים שאתה עובד קשה. למען האמת יש שם רשימה של שחקנים שגורמת לי להרגיש קצת לא בנוח, אחד שהגיע ל-NBA, כל מיני שמות גדולים. למרות שיש לי משפחה גדולה, ואת יודעת איך זה עם דתיים - כולם שולחים בוואטסאפ וכולם מצביעים גם בלי שמכירים אותי. אבל נראה שעדיין יהיה לי מאוד קשה שם, ההצבעות זה בכל זאת רק חמישים אחוז".

לא תמיד המגזר מפרגן, לפעמים גם יש ביקורת, שזה לא צנוע, לא מתאים…

"בגדול - אני מרגישה שהסביבה הדתית מאוד מאוד תומכת בי. תמיד יש כאלה שיהיו בעד וכאלה שיהיו נגד, אנשים שמכירים אותי באמת, היישוב, החברים - הם תמיד מפרגנים. ותמיד יש גם את אלו שיגידו שזה לא צנוע. זכותם, זו דעתם ואני מכבדת אותה, אבל אני עושה מה שאני מאמינה בו. מה שאני חושבת שנכון לי."

את חושבת שהסיפור שלך, של "השחקנית הדתייה", גם הוא תרם למועמדות?

"אני לא יודעת אם זה תרם או לא, אבל אני מקווה שזה לא הגימיק. אני רוצה להאמין שלא, שבסופו של דבר שפטו אותי לפי היכולות שלי, לפי ההישגים שאליהם הגעתי".

לכתבות נוספות באתר "משלך"