דאגה של אימא

ומה יהא על הילדים? זאת שאלה שגם נעמה הנקין הי"ד העזה לשאול. שאלה של אימא. אספנו הרבה רגישות וזהירות ושאלנו גם אנחנו: האם צריך להתכונן למוות? לכתוב צוואה? לבטח את עצמנו? ומה עושים כאשר, לא עלינו, השחוּר מגיע לפתחנו? כיצד מסבירים לילד שהנורא מכול קרה?

חדשות כיפה רות עזריה, פנימה 11/10/15 14:51 כח בתשרי התשעו

דאגה של אימא
יגיל הנקין, צילום: יגיל הנקין

את טלי בן ישי אני פוגשת באסרו חג, כשכל בני הבית עסוקים בפירוק הסוכה. נורמליות. המילה הזאת תחזור על עצמה במשך כל הריאיון. נורמליות עד כמה שאפשר. "חיי היומיום כל כך דורשים שזה טוב - ריפוי בעיסוק כל הזמן", היא פותחת.

לפני ארבע וחצי שנים, כשמחבלים חדרו לבית של משפחת פוגל באיתמר ורצחו את בתה של טלי, רותי, חתנה אודי ושלושת ילדיהם, טלי החליטה באופן כמעט מיידי שהיא לוקחת את שלושת הילדים ששרדו תת חסותה.

האסון שאירע במשפחת הנקין לא מחזיר אותם למה שקרה להם, פשוט כי הם עדיין חווים זאת בכל רגע. "אנחנו כל הזמן שם. אין שנייה שאני לא שם. זה גורם לחיבור וכאב מאוד גדול כשאתה חושב על המשפחות שהולכות לעבור את הכאב העצום הזה, את הסיוט הזה. את הילדים שכל החיים שלהם משתנים".

איך את מרגישה בתקופה הזאת?

"אני אישית, עם כל מה שקורה, מרגישה בעיקר כעס. דם יהודי ממש הפקר, משפחות נהרסות ואתה מרגיש שאין שינוי. אמנם אנחנו מודעים לכך שיש לנו מדינה, אבל לעומת הכוח שיש לנו - מדינה ריבונית וצבא ענק וחזק - אני חושבת שכשהדעות לא מסודרות אז אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד".

איך יש לך את הכוח גם לדאוג לילדים באופן פרטי וגם לכלל, כמו שפעלת נגד שחרור המחבלים?

"זה רק התקופה הזאת שהרגשתי צורך לפעול. באופן כללי אני ממש לא פעילה. אני באופיי עם המשפחה והנכדים. אני לא מרגישה שיש לי את הכוחות. אני חושבת שכל הכוחות צריכים להיות מכוונים לשקם שברים והריסות, ואם בזה הצלחתי אז בשבילי זה הניצחון הכי גדול.

"עם כל הכאב המטורף הזה אני רואה ברכה. אנחנו רואים את הילדים גדלים בנורמליות. בשבילי זו המילה הכי משמעותית. כי אפשר לגמרי לחשוב שעם מה שקרה לנו זה לא יהיה כך. הילדים עטופים ואוהבים אותם בצורה בלתי רגילה. בשבילי זה הניצחון הכי גדול. ניצחון של חיים".

איך מגדלים אותם בנורמליות? לא מדברים על הפיגוע?

"לא, ממש לא. אנחנו גם לא מדברים על פוליטיקה בבית, אולי קצת כמו כל אחד. אבל יחד עם זאת אנחנו מגדלים אותם כך שהם יודעים מה שהיה. האחים וההורים שלהם נמצאים איתנו כל שנייה בבית. אנחנו צוחקים על מה הם היו עושים או לא עושים. הם לא איתנו פיזית, אבל הם כל הזמן מעלינו".

ישי הקטן קורא לטלי אימא, אך הוא יודע שיש אימא ויש אימא רותי. "פעם", מדגימה טלי את התמימות והטבעיות, "הוא שאל אותי: 'כשתהיה תחיית המתים מי תהיה אימא שלי, את או אימא רותי?', אז עניתי לו 'שתינו', אז הוא חשב ככה ואמר: 'זה טוב, כי אם יש אימא אחת עסוקה אז השנייה תוכל לטפל בי'.

"אנחנו מוצאים את ההרמוניה בכאב. אנחנו חיים את זה. הכאב יחד עם הצחוק ועוצמות חיים הפכו להיות נחלתנו".

כתבתה של רות עזריה, למגזין "פנימה" שיראה אור השבוע.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן