תודה ראשונה
אני מדמיינת את מתתיהו הכהן. כהן, לא איש מלחמה. אבא למשפחה מקסימה שהשקיע שנים רבות לילות וימים בגידול בניו (וכידוע- חמישה בנים זו לא משימה פשוטה). הוא כבר איש מוערך בעל מקום של כבוד בקהילה .כשבאים היוונים הוא יכול פשוט להגיד משהו כזה לא מחייב ,אולי אפילו לעשות רק לרגע תנועה שתתפרש כמו השתחוות וזהו- הוא יזכה להמשיך את תפקידו ולשמור על משפחתו. אני מנסה להבין למה הוא בוחר בדרך הקשה.
אני מנסה לדמיין את חמשת בניו של מתתיהו, אולי הם בכלל לא כמו שתיארתי לעצמי כשהייתי ילדה: גבוהים, שריריים ובעלי תעוזה. אולי חלקם לא בכושר כי הם משקיעים את זמנם בלימוד תורה, חיוורים מרוב ישיבה בבית המדרש? אולי הם בכלל צרודים מרוב ניסיונות ללמד ילדים?
הם חמישה- אולי חלקם דמיינו חיים אחרים של משפחה ובית נוח עם משכנתא נמוכה, חצר רחבה, עבודה בשעות נוחות, ושתי מכוניות. מה הדבר הזה שגרם להם לוותר על כל זה? מה הפך אותם לגיבורים? למנהיגים?
בזמן האחרון אני פוגשת הרבה אנשי עשייה. אנשים שפועלים למען מטרה שהם חושבים שהיא נכונה וחשובה עד כדי כך שהם ישנים פחות, ונוסעים להרצאות וכנסים ומתנדבים למענה בכל דרך אפשרית. כשהם מדברים על המטרה הזו, משהו בעיניים שלהם נדלק - כמו אור קטן שרוצה להשפיע ולהאיר את הסביבה, ואם תרשו להם הם אפילו יתיימרו ויגידו שהם שואפים לשנות את העולם.
הם יודעים שהעולם הוא גדול, והם רק אנשים, הם מודעים לכך שזה כרוך במאמץ, והם מוכנים להתאמץ בשביל זה. כן, הם מקבלים לפעמים חזרה חלק מפירות השקעתם - תשלום או הערכה, תפקיד או סתם אמירת תודה. אבל באמת, המאמצים שהם משקיעים גדולים הרבה יותר מכל תמורה.
חשבתם פעם אילו חיים לא נוחים ולא פשוטים יש למישהו שצריך לטוס כל כמה ימים, להיות רחוק ממשפחתו, או להוביל מהלכים מול אנשים וארגונים? אני לא בטוחה שהייתי מסכימה לחיות ככה אפילו בשביל תמורה הולמת. ואגב, רבים מהם עדיין יפעלו ויעשו למען המטרה, גם אם לא יקבלו דבר.
אני רוצה להגיד להם תודה. לאלו שהניצוץ שבתוכם מחייב אותם להמשיך ולפעול, לקבל החלטות גם כשההשלכות לא פשוטות. לאלו, שיכלו לבחור בדרך הקלה והנוחה, ובכל זאת הם מתעקשים ופועלים כדי להאיר את החושך שמסביב. לא סתם נאמר: "כל מי שעוסקים בצרכי צבור באמונה, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם". תודה.
תודה שניה
לפני 16 שנים ילדתי את ביתי הבכורה, ושקעתי לתקופה קשה של דיכאון אחרי לידה. היום, במבט לאחור, אני חושבת שחוץ מהמתנה שקיבלתי בצורת תינוקת מהממת שהפכה אותי לאמא, קיבלתי גם את היכולת להבין ולו במעט את המלחמה התמידית בחושך.
צילום: shutterstock
לפעמים, כשאנחנו פוגשים או שומעים על מישהו שנכנס ל"דיכאון", אנחנו מתרחקים בגלל פחד, מתייגים אותו כרגיש מדי, או "חולה" ולא באמת מבינים את זה. האם מישהו שלא חווה דיכאון יכול להבין מה זה לשבת בתוך חושך סמיך שמכביד על הגוף, לא מאפשר תנועה, ומקשה אפילו על הנשימה?
האם אפשרי להסביר במילים את התופעה הזו שגורמת לחבישת משקפיים המאפשרים רק פרשנות שלילית או מייאשת, שנוגסת מתחושת העצמי שעוד נשארה לך, ומסמנת את כל הטעויות והכישלונות שחווית כדי להוכיח לך שאתה לא שווה, ושהעולם כולו סובל מנוכחותך?
כמה קשה להילחם בה, כמו בוץ טובעני שתופס לך את הקרסול ומשתלט לאט ובעקביות על שאר הגוף. ואתה מרגיש שאתה טובע, אבל לא בטוח שזו לא אשמתך, ופתאום אתה מפחד שתגרום גם לאחרים לטבוע. אני זוכרת את הטיפוס שלי החוצה: איטי, מכאיב ותמידי, מלחמה על כל נשימה. (אגב, זה לא חייב להיות "דיכאון עמוק", יכולות להיות גם תקופות או רגעים של חולשה ועצבות. לכל אלו שמתמודדים - אני רוצה להגיד לכם תודה.
תודה שאתם נלחמים, תודה שאתם משתדלים לא להאמין לקולות המחלישים האלו, תודה שאתם מחפשים את האורות הקטנים אצלכם ובסביבה שלכם - תמשיכו! האור הוא האמת, לא החושך.
אלו רק שתי דוגמאות לאורות וניצוצות שכל הזמן סביבנו. אני רוצה להזמין אתכם להיות מודעים אליהם ועל ידי כך תעזרו לחזק ולהגדיל אותם.
כשתקומו מחר בבוקר, תסתכלו סביבכם ותחפשו אורות: את המורה שרואה את הבן שלכם מעבר למה שהבן מראה, את השומר שקם מוקדם והגיע עם הקפה כדי שהילדה תהיה בטוחה בגן, את המבוגר שיושב על הספסל ונזכר איך גם הוא פעם מיהר לעבודה בבוקר, בדיוק כמוך.
תראו את הרוקחת בבית המרקחת שעומדת כבר שעה רצוף ומשתדלת לחייך אפילו שזה הלקוח המאה שלה מהבוקר, את ההורים שלכם ששלחו לכם כבר כמה הודעות מעצבנות רק כי הם אוהבים אתכם.
הסתכלו מסביב וראו את האורות שבתוכם - הדבר הזה שהופך אותם למה שהם, לאנשים. לפעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מבינים כמה אור היה בו. בואו נראה את האורות היום כשהם עדיין מאירים ונחייך אליהם, נודה להם על מה שהם- ככה פשוט. תודה!
מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה ומנחת חוגי הורים, כתבת חינוך ב471, מנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה- מיכל כרמי", מורה ואמא לשבעה.