אני מרגישה את הייאוש בימים האלו. כאילו מישהו נתן לו את המפתח אלי ללב, והוא התיישב בו ושותה לו בניחותא את התקווה שלי בכוס גבוהה עם קש מתקפל בצבע תכלת. ומצד אחד, אני לא מרשה לו להרגיש שם כמו בבית, ״סליחה חביבי״, אני זורקת לו, ״אבל ה׳ היה פה הרבה לפניך. טנק יו ורי מאץ׳״. ועדיין, אני יודעת, שהוא יודע, שאני לא חזקה כמו שזה נראה מבחוץ. שכל המילים היפות הן כיסוי למה שמשתולל עמוק בבטן, במקומות שאף אחד לא רואה.
אז אני נלחמת בחצוף. עד חרמה. עושה מעשה טוב, גם כשאני גמורה ואין לי שמץ חשק, ומגלה שאין לי מזומן בדיוק כשאני רואה את הקבצן המבוגר שאני אוהבת יושב ליד המרכזית. אז במקום לתת לייאוש לנצח, אני קופצת לקנות שתיה בחנות ליד וחוזרת אליו, אפילו שתכף הרכבת בורחת. זה די מצחיק לאיזה רזולוציות הגעתי. עוזרת לאיש מבוגר ברכבת לנתב״ג שנראה קצת אבוד, אפילו שהוא לא פנה אלי. או מחלקת טישו בשרותים הציבוריים של הרכבת לכל דורשת כאילו אני גמ״ח של נייר טואלט. מצחיקה את אמא שלי כשהיא מדודכדת. מדברת שעות, באמצע הלילה, עם חברה שבורה. מקוששת מעשים טובים כמו איש רועד בסופת שלג שמחפש עצים להתחמם לאורם. ועדיין אחרי כל מעשה כזה כועסת על עצמי שזה לא היה בלב שלם. שיש לי בעצם אג׳נדה נסתרת. ״מתי תעשי רק כדי לעשות?״ אני שואלת. וכל ורידי הלב שלי מחווירים ולא מוצאים תשובה.
הרבנית ימימה מלמדת שבימים בין המצרים אמורים לומר ״נורא. פשוט נורא״. כי החורבן נורא. נוראה הבדידות. נוראים הכאב והעצב והייאוש. נוראות המחלות. נורא מכולם הפחד. שלושה שבועות במקום להרים ראש, מבקשים שנשקע קצת. וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. כי אמורים למעט בשמחה. אבל לא להרוג אותה. וזה איזון עדין, לא לטבוע בתהומות הייאוש. אז אני משתדלת להרים את עצמי, אפילו שהעצבות תוקפת, משתדלת להרבות במעשים טובים, לפעמים עד כדי טמטום. כאילו פניתי למעריב לנוער בשאלה: ״שלום, אני רוצה לעשות טוב. מה עושים עם זה עכשיו?״ קונה מאתיים קרטיבים לשבת אפילו שאנחנו רק ארבעה סועדים.
רבי נחמן אומר שעדיף להיות פתי שמאמין לכל דבר על פני מי שלא מאמין בכלום. אז אני מאמינה, שגם אם רגע וקצת אחרי המעשה הטוב הייאוש שוב גומר עלי, לפחות השתדלתי. ועם כמה שנוראים הימים האלה, ועם כמה שנורא היצר (שכמו שחנניה אומר, הוא מכר ותיק), לפחות ה׳נורא׳ הזה דוחף אותי להרבות בטוב. לפחות אני מתעקשת על משהו והמשהו הזה הוא לא לדחוף את הראש מתחת לכרית. איך שלמה המלך כותב בשיר האהבה היפה בעולם? לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ. רק בְּאַחַת. אבל גם עין אחת טובה עדיפה על שום דבר.