חודש אלול כאן - והוא מפחיד אותי ממש

היא מנהלת קריאייטיב, מרצה, יוצרת סרטוני רשת ואמא משקיעה שלא הייתה מתנגדת לתוספת של עוד כמה שעות ביממה. קבלו את שירה אליצור - האישה הגלשן והעט בטור אישי ובועט.

שירה אליצור 30/11/99 00:00 טז בכסלו גתשסא

שירה אליצור, צילום: אליאור בן חיים, סטודיו כיפה
שירה אליצור, צילום: אליאור בן חיים, סטודיו כיפה

מחפשת את הזמן לשבת ולכתוב טור על התחדשות. זאת בדיוק התקופה שמתחדשים בה, או לפחות זאת השמועה. אבל אני, לא מקהילת המתחדשים. אני מהמחפשים אתגרים, משמעות, עניין וכמובן, בייביסיטר. ובתוך החיפוש הזה, מבליח לו פתאום אלול, נו, אלול. 

זה שאומר ש'המלך בשדה', 'אני לדודי ודודי לי', 'יאללה נשמה, לכי קני לך שמלה לבנה, יש 1+1' או 'שתפי, תייגי, הקריבי קורבן ותקבלי מתנה, או שלא תקבלי'. אלול לא נותן תשובות בהכרח, אבל אמיתי עד כאב, לא מתפלצן, הוא ישיר ונוכח בהוויה, והוא אמר לי השבוע: ״היי אחותי, מה קורה? אני כאן. ואת? את בכלל לא כאן".
 
שמע אלול, אני יכולה לקרוא לך בשם המפורש? כן? יופי! אני עייפה. הקריירה שואבת, האמהות מאתגרת (ברוך השם) והראש מסתובב, נע לו בין חרטה עמוקה על חטאי העולם הזה, לבין לתת עכשיו שינה של הלייף ולא להסתכל אחורה.
 להגיד לך את האמת, אני... רגע. מותר להגיד את האמת? בתרבות המקדשת את השקר, בתמונות יפות שקופצות מהפיד, בעידן של 'את מעלפת ברמות של כלה'! 'מדהימה ברמות של ברבור'! 'אלופה ברמות של ירדן ג'רבי זוכה במדליה'.. 

טוב, אני אגיד לך בכל מקרה. כזאת אני, הולכת על הקצה. במילים פשוטות?                                  אני מה זה הלכתי לאיבוד. כבר תקופה שאני לא מרגישה את הדבר הזה שכולם מדברים עליו,
שכולם בטירוף עליו. יותר מזה, אני בכלל לא שמתי לב שיש פה שדה! ולא בגלל התירוצים שכתבתי למעלה. 
כי אני קצת פחדנית. לא רואים עליי, אני יודעת. קופצת ממטוסים, אקסטרימית בכל הכוח, אבל 
אני כזו. מפחדת ממקומות שלא הכי נוחים לי. ולפעמים, אין לי כוח להתמודד, ואני מאבדת את הכוח לחפש את המקום הזה שהוא למעלה מן הזמן.
ואתה אלול, כזה תמים, לבן, נשמה טהורה, אבל אתה מפחיד בן אדם, כאילו דוד, נו, אתה יודע למה אני מתכוונת. רוצה לברוח ממך אבל, אי אפשר לברוח ממך. אפשר לנסות אבל זה לא עובד. בתכלית, בתכל׳ס, אני רוצה להתחבר, להיות אמיתית, לבקש סליחה, להביע חרטה, להתכוון.
 
אז אני רצה (הולכת. למי יש כוח לרוץ?) לחפש בארון את הקלסר העבה, עם כמויות של דפים, מלא שירבוטים וכתב צפוף, הקלסר ההוא מלפני 14 שנה (אמאל'ה! איך עבר כל כך הרבה זמן ואני עדיין כזאת צעירה ויפה)..
הקלסר של המדרשה, הייתם מאמינים? בת מדרשה צנועה וחסודה, חוזרת לתמימות של פעם, לבחורה ההיא שהייתה כל כולה אמונה, מפוצצת בכנות אמיתית, תורת ישראל זרמה לה בוורידים, הכל אצלה היה בראבק, פלוס חולצה גזורה וסנדלי שורש. אבל הכי חשוב, היא הייתה מחפשת. לא כמו היום. מחפשת אמיתית.. לא מתייאשת, שואלת מלא שאלות, והרב חי - ראש מדרשת נוב, היה מרים אליה מבט, מסתכל, חושב, מהנהן ואז לוחש כמה משפטים שהיא לא תשכח. 
 
בתקופות האלה של החגים אני לא מתחדשת. להפך.                                                                 אני חוזרת אחורה לבסיס של הבניין, ומתחברת לבחורה ההיא. אמנם, היה לה חוש אופנתי מדאיג (פליז ענק וסנדלי שורש כבר אמרנו?) אבל אמת נושכת. ואמת נושכת, זה הכי טרנדי שיש. אני מתגעגעת אליה.

מזל שעדיין יש לי את הקלסר שלה,
איזה קטע! יש פה תמונה שלה. וואו השנים עשו לה רק טוב! ;)

 

 

לטורים קודמים של שירצור

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר