חדשות כיפה

כמעט הגענו - התובנה שלי מהחללית בראשית

בואו נאמר שלא הייתי מוכנה לזה, שברגע הנחיתה על הירח, תקפוץ אצלי התראה שהחללית התרסקה כמה מטרים מהיעד. חשבתי שזו בדיחה

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

מאז יום חמישי בצהריים הייתי באקסטזה על החללית שלנו; ואני כותבת עליה ׳שלנו׳ למרות שבינינו, לא תרמנו לה דבר מלבד ללוות אותה בקריאות של מילים טובות פה ושם. ועדיין שמחתי, מאוד, שאחרי ימי הפילוג והפירוד וההתקשקשות האינסופית ברשת, והודעות הטקסט הארכאיות ששכחנו מקיומן עד למערכת הבחירות הזו, פתאום הפיד מוצף בתמונת לוח הנחיתות בנתב״ג שמכריז על הנחיתה שלנו על הירח. גאווה לאומית נהדרת, שכאילו רק תוזמנה ליום שאחרי הבחירות כדי לתת לנו סיבה להתאסף יחד ולטפוח זה לזה על השכם בהתרגשות.

אז בואו נאמר שלא הייתי מוכנה לזה, שבשעה שאני צוללת אל ערמות הכביסה ומתכוננת לצעוק ׳אמן׳ על ברכת ״שהחיינו״ ברגע הנחיתה על הירח, תקפוץ אצלי התראה שהחללית התרסקה כמה מטרים מהיעד. חשבתי שזו בדיחה. אפילו גיחכתי קלות. אבל כשהידיעה הופיעה בעוד כמה מקומות - התבאסתי, קשות. ״מה זתומרת ׳לא הצלחנו׳, טאטי?״ שאלתי מאוכזבת. ״אבל זה היה בכיס שלנו. הרי היינו שניה מהירח. במרחק נגיעה. אז איך, בשם כל הניל ארמסטרונגים שבעולם - לא הנחת לנו להגיע?״

ממש לא מזמן היה בחור מסוים שהייתי בטוחה שזה - זה. אין, היו כל הסימנים והפרפרים ומיליון אנשים שאמרו בדרך שאנחנו מתאימים, וניסו לשדך בינינו, וכל מה שתרצו. ואיכשהו, ה׳ סידר שנהיה באותו המקום ובאותו הזמן (ואפילו ידעתי על זה מראש, כך שיכולתי להראות במיטבי) והייתי בטוחה שהנה, אנחנו נפגשים, פיינאלי, והבחור רק מביט בי וישר מתנצל איך לפני שלושים שנה הוא זרק אותי מהענן המשותף שלנו ושולף טבעת. רק שכשהגעתי לארוע, אחרי כל ההכנות הנפשיות והתפילות, הוא נתן בי מבט.. ולא עלו זכרונות מהענן, ולא היתה טבעת. עניינתי אותו כקליפת השום דאשתקד.

ערב שלם החזקתי את עצמי בקוליות, מחויכת וחביבה לסובבים. רק אחרי שירדתי מהרכב והלכתי לכיון הבית, הרשיתי לעצמי להתפרק לאלף ואחד רסיסים. ״איך, ריבונו של עולם, איך עשית לי את זה? שאלתי. ״כי ניחא אם לא היו אומרים שאנחנו מתאימים, וניחא אם לא היית מהנדס את הפגישה הזו, וניחא אם באותו הערב לא היית גורם לחברה הכי טובה שלו לעוף עלי עד כדי כך שהיא קבעה שאנחנו ׳בסט פריינדז פוראבר׳. אבל אם כבר הבאת אותי עד הלום, אז איך יכול להיות שעכשיו אני חוזרת הביתה, לבד?״

כי מילא אם אתה נכשל בשלב הראשון של מוקדמות השידוך, או הבחירות, או הוראות ההרכבה של החללית, אבל להגיע עד למאה מטר מהיעד, כדי לגלות שנכשלת, או שלא עברת את אחוז החסימה, יכול להוציא מהדעת גם את האדם השליו ביותר. חודשים ניסו להפגיש ביננו, ודווקא כשהרמתי ידיים ואמרתי, בקבלה מלאה, שזה כנראה לא זה - ה׳ מחליט אחרת.

ולא רק זה, הוא אפילו מפגיש אותי עם הבסטי שלו. שמתלהבת ממני. וכמו באיזה סרט הוליוודי שנבנה ונבנה עד לנקודת השיא, אנחנו נפגשים - ובמקום שתהיה ברקע מוזיקה רומנטית ואלפי חיוכים שנזרקים לאוויר, הוא מביט בי באותו מבט מיואש שנתתי הערב בערמת הכביסה שלפני פסח.

ומצד שני, כבר באותו הלילה, בשעה שניגבתי נחילי מסקרה שהכתימו לי את הפנים, הופתעתי לגלות שאדם יכול להגיע עד למרחק יריקה מהחלום, ולמרות זאת - להודות. אולי לא על מה שמרגיש כמו כישלון, אבל על הדרך. כי עם כל הטענות שהיו לי אל ריבוינו של עוילם, והיו לא מעט, באופן מפתיע - לפני שהטחתי בפניו את האכזבה הזו שהכבידה לי על הלב, פתחתי דווקא בהודיה. הודתי לו על זה שאם נתעלם ממר-בחור, בסיכומו של ענין, היה ערב נפלא ונהניתי, ובדרך ניסית כמעט, אפילו יצאתי גם פוטוגנית וגם מצחיקה (שכל אחת מאלו בפני עצמה היא מעלה נדירה במחוזותינו).

באחד השירים העבריים הכי יפים אהוד מנור כותב איך ״בְּרֵאשִׁית הָיוּ שָׁמַיִם, בְּרֵאשִׁית הָיָה הַיָּם כַּחוֹל״ אבל חכמינו דווקא מספרים שבְּרֵאשִׁית, עוד לפני שבָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ כמו שאנחנו מכירים אותם, הוא היה ״בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן״. בנה עולם - והחריב אותו, בונה אחר ומחריב. עד שבסוף הוא החליט שזה-זה ואמר ״כי טוב״.

על פניו זה רעיון קשה לעיכול, כי אם אתה הקב״ה אז אתה יודע טוב מאוד איזה עולם אתה אמור לברוא, ואת מה בדיוק תאהב, ועם מי אני אמורה להפגש שיאמר לי ״איי-דו״, מבלי שהלב שלי יעבור שבעת מדורי גיהנום בדרך, אז למה בעצם היינו צריכים את כל זה? ורבי נתן מברסלב, עם המתיקות האינסופית שלו, מסביר שכל האכזבות האלה, כל רגעי ה-״כמעט״, כל יסורי השבר, הם סוד שרוצים ללמד אותנו - ״סוֹד שְׁבִירַת הַכֵּלִים, וְתִקּוּנָם״.

זה לא שאם נכשלנו - אז נשארנו בידיים ריקות, הוא אומר. יש חשיבות וכבוד גם לדרך. כי אם עשינו, ניסינו, השתדלנו, גדלנו, התבגרנו, האמנו, שרנו לחללית שיר ערש וכיסינו אותה בלילות הקרים, אז בעצם עברנו תהליך. בשפה החסידית, התוצאה היא שאותו ׳כלי׳ שחבוי בתוכנו, הנפש שלנו, התגמש והתרחב. לא בשביל שנקרוס, חלילה, לא בשביל שנבכה על הכישלון, אלא כדי להכין אותו להכיל את האור העוד-יותר-גדול שעתיד להגיע. ולמרות שזה קורץ כל כך להרים ידיים, צריך להחזיק חזק בחלום וברגעי ה׳כמעט׳ האלו, ולהאמין שאם אנחנו מתייגעים - אז בע״ה גם נמצא.

אני שולחת תודות, איחולים, זרים וברכות, לכל השותפים בפרויקט האדיר הזה שנקרא ״בראשית״. חלמתם, העזתם, השקעתם לילות וימים ונתתם לנו ולאינסוף ילדים שחולמים על הירח, להרגיש שהוא קרוב, שאין דבר כזה חלומות גדולים ׳מדי׳. ותסלחו לי לרגע על השמאלציות, אבל אני מרשה לעצמי לצטט בחופשיות את חגי הנביא, ולומר: ״גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַחללית הָאַחֲרוֹנה מִן־הָרִאשׁוֹנה״. תצליחו. כולנו - אתכם.

 

לכל הטורים של הדסה

14.04.2019

1. חג שמח! (הדס אברהם)

טור מדהים מדהים!

דווח על תגובה לא ראויה
17.04.2019

2. הצלחת בראשית והצלחתך (אריה)

קראתי את מה שכתבת על החללית בראשית ואת הרגשתך ישר כח ותצליחי במשאלתך והכן גם אם בפעם הזאת היה כישלון בפעם הבאה תתמלא משאלתך וגם החללית תנחת בשלום . מאחל לך למצוא את בחיר ליבך עוד קודם.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב פרץ וסמוטריץ' צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סמוטריץ': "קורא מכאן גם לרב רפי וגם לאיתמר להיפגש עוד היום"

קרא עוד