זיכרון השואה הראשוני ביותר שלי, הוא הסיפורים של סבתא שושנה. גם המשפחה של סבא יהודה, עליו-השלום, נספתה ברובה, אבל עד ליום פטירתו הוא דבק בגישה שעל דברים עצובים, הוא לא הסכים לדבר. סבתא, לעומתו, רק רצתה לשתף. כבר בגיל צעיר הייתי שומעת איך בשנים שבהן עוד גרה בגרמניה, היו שולחים לדואר את אחיה, זה שהיה בעל החזות הארית ביותר – כדי שלא יחשדו בו בשעה שהביא את הבשר המשומר הכשר שהיה מוברח אליהם.
שמעתי איך אביה, ר׳ אליעזר רוטנברג, הרגיש בשלב מוקדם מאוד שהרוחות בגרמניה לא נושאות תקווה ליהודים, מכר את מפעל הקונפקציה הגדול שהיה לו, ובכסף שקיבל עבורו, הגיע עם אשתו, פסיה נחמה, ועם ילדיהם לארץ. סבתא סרבה בתוקף להוציא מילה בגרמנית, אבל שלחה את כל מי מנכדיה שרק רצה למסע לפולין. היא אמנם לא עברה את השואה, אבל הרגישה שהיא כאן בכדי לשמש פה בעבור כל בני משפחתה הרבים שנותרו מאחור ונספו.
בזיכרוני השני
בבית הספר קיבלנו משימה לכתוב עבודת ״נושא אישי״ על ענין כלשהו שקרוב ללבנו. לשם השוואה, בכיתה ג׳ כתבתי אותה על הנחליאלי. אבל כבוגרת כיתה ו׳, כבר בחרתי את ״מרד גטו ורשה״. אינטרנט עוד לא היה אז ונאלצתי להעביר שעות ארוכות בספריה המקומית עד שמצאתי אותו, ספר על מרדכי אנילביץ׳, מנהיג המרד. העתקתי בכתב יד כמה שיכולתי, עד שכיבו את האורות. ואז, עשיתי דבר שלא עשיתי קודם, או מאז, וקרעתי פיסת דף קטנה מהספר.
אל תשאלו אותי למה, בכל פעם שאני נזכרת איך כמו גנבת הספרים הקטנה, החבאתי את פיסת הנייר הזו וצעדתי איתה הביתה מבלי להסתובב לאחור – טעם הבושה עולה לי בגרון. בשער העבודה הדבקתי תמונת תקריב של מנורת ששת הקנים המפורסמת שמייצגת את ששת המליונים שצילמתי במצלמת פילם בביקור ב״יד-ושם״ בטיול השנתי של אותה השנה. סבתא כתבה עבורי בכתב ידה היפה את המילים ״מרד גטו ורשה״ ואז עיטרה אותן בפיילוט אדום שהבליט את צבעי המלחמה. אני לא זוכרת את הציון שקיבלתי בעבודה ההיא, אבל את רמת החשיבות שנתתי לה, אני מקווה לא לשכוח לעולם.
זיכרון שלישי
בשנות התיכון אף פעם לא הגעתי לבית הספר ביום השואה. מהרגע שהחלה העצרת המרכזית, ועד הזריחה של הבוקר למחרת, הייתי צופה בעדויות, בסרטי שואה, בכל מה שהטלוויזיה בעלת שני הערוצים יכלה להציע. בכיתי ובכיתי ואז בכיתי עוד, עד שנפלתי מותשת למיטה, ואז מתעוררת מהשינה הטרופה עם השמע הצפירה, וממשיכה באותו לופ בלתי פוסק של דמעות שהגיע אל קיצו רק עם דמדומי השקיעה.
גם במסע לפולין בכיתה י״א, שבוע לפני מאורעות האחד-עשר בספטמבר, זה קרה לי. כל המסע החזקתי מעמד - במעבר הגבול בנסיעה ברכבת הלילית מפראג לפולין כששוטרים נכנסו לתא הקטן שבו ישנו בצפיפות גדולה ועוררו אותנו בצרחות בפולנית. גם ביער הילדים החזקתי מעמד; גם בערב שבת - כשקיבלתי את הפקס במלון עם הברכות מסבא וסבתא וההורים; אפילו באושוויץ - כשהגיע תורנו לערוך את הטקס מול כל המשלחת דווקא בקרמטוריום.
אבל בלילה האחרון, בשעה שכל חברי המשלחת היו בשיחת הסיכום, נשארתי לבד בחדר במלון ופרצתי בבכי שלא היה כל לו גבול. אינסוף דמעות בכיתי שם. על אלו שהלכו, בכיתי על אלו שחיים יום יום עם הכאב, וגם עלינו בכיתי, על עם שמרגיש להיות כל כך חזק, ובעצם, ברגע אחד, הכל יכול להתהפך עליו. זה מה שהיה לי באותן השנים עבור הנופלים. דמעות. ובכיתי אותן כל עוד נותר בי כוח לבכות.
זיכרון רביעי
מיד אחרי החזרה מהמסע לפולין, התאספנו לטקס סיום עם ההורים. עמדנו כולנו ב״מרתף השואה״ שבחיפה, לבושות בסווצ׳רים הכחולים של המשלחת שעליהם היה מודפס סמל מגן-דוד גדול, והקראתי קטע. פתאום היה לי יותר מאשר דמעות. היו לי מילים וקול להשמיע, ותמונות להציג. היה לי תפקיד, דרך להנציח, להזכיר, לעורר. ויותר מזה לא הייתי צריכה.
את תחושת השליחות הזו לקחתי איתי לשנות השרות, ושנתיים אחרי, בבית הספר היסודי היהודי באנגליה, מכל המקומות, הרמתי את הטקס הכי-הכי שרק יכולתי. קטעים בעברית ובאנגלית, הצגה, רקע מושקע. הכל בסימן יומנים שכתבו ילדים בשואה. העיקר - להזכיר. העיקר - לעשות, רק לא לשכוח. רק שירגישו ששת מליוני האחים שלנו, ביניהם מליון וחצי ילדים, שהם לא שכוחים.
זיכרון חמישי
אחרי הלימודים, התחלתי לעבוד ב-״יד ושם״. פתאום, היה לי תפקיד אמיתי. בנות הצוות שלצידי היו משפחה, אנשי העדות שאותם זכיתי ללוות, היו בעיני ״הניצולים, שלי״. לא בגאווה אני כותבת את המילים האלה. ההפך, בענווה גדולה. בהבנה שהקב״ה זיכה אותי, לא פחות מזה. זכרתי איך כל אחד אוהב את הקפה. צחקתי איתם על הנכדים. התרגשתי כשמאזינים היו נעמדים ומוחאים להם כפיים בגמר העדות והשתדלתי לא לעזוב אותם עד לרגע שהמונית שהגיעה לאסוף אותם בחזרה הביתה, עזבה את המתחם.
המון דברים עשיתי ביום-יום במסגרת התפקיד, אבל גולת הכותרת היתה ארבעת העצרות המרכזיות שעברתי שם ובכל אחת מהן נפלה בחלקי עוד זכות, גדולה מאוד, להתלוות אל ששת מדליקי המשואות. עמדתי לצדם בכוננות. דוממת. שרק לא יצא מצב שמישהו מהם או מבני המשפחה שלהם, יבקש משהו ואני לא אשים לב. בפעמים שבהן הקור הירושלמי חדר לעצמות בחזרות לעצרת, רצתי להביא להם כרבוליות - כאילו שהחום של השמיכות ירכך את אצלם את העצב, ולו לרגע אחד. בפעמים שבהן היכה החמסין - הצעתי מדי כמה דקות בקבוקי מים. זה נשמע ודאי מטופש למדי מהצד, אבל הרגשתי איך ״עכשיו אני נמצא פה בתפקיד״, והייתי נחושה שביום השכול הכבד הזה, אני אעשה כל מה שביכולתי עבור אלו שלצידנו, וגם עבור אלה שכבר לא.
זיכרון שישי, ואחרון
לפני שלוש וחצי שנים עזבתי את שערי יד ושם. אני מודה ומתוודה שמעולם לא הרגשתי אבודה יותר ביום השואה מאשר בשנים האלו. איך ממשיכים אחרי שמטפסים עד לנקודה הכי הכי קרובה לעזרה, לזכרון, להנצחה? בשנה הראשונה, שבתי לבכי; בשניה, הלכתי לשמוע אנשי עדות, שיעורים וביקרתי בתערוכות; בשנה שעברה חזרתי לעצרת תנועות הנוער, אסירת תודה על הצוות היקר שקיבל אותי בזרועות פתוחות. אבל זה כבר לא היה אותו דבר. הייתי צופה מהצד. לא תורמת. לא מתרוצצת. מעין תחושת אזלת יד שפשוט לא יכולתי לסבול.
ורק הלילה, אחרי שעברתי את כל השלבים – מהבכי ההיסטרי, דרך הקשבה לעדות של ניצולת ברגן בלזן ועד לתחושת חוסר המקום עם פתיחת העצרת, מתפתחת אצלי ההבנה שאין דבר כזה שאי אפשר לעשות או לתרום. אפשר, תמיד אפשר. פתאום נזכרתי איך בכל ערב שבת אני מעלה את ששת מליוני אחינו על ראש שמחתי כשאני שרה את ״מקדש מלך״ (מתוך הפיוט ״לכה דודי״) דווקא בניגון שהיה מזמר החזן יוסף מנדלבוים במחנה הריכוז בוכנוולד. ואיך בכל יום, מיד בסוף אמירת ״עלינו לשבח״ שחותמת את כל אחת משלושת התפילות, אני אומרת את המילים ״שמע ישראל, ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״, מנהג שהנהיג האדמו״ר מקאליב זצ״ל, שנפטר ממש השבוע, לזכר ששת המליונים.
ולא חייבים להתחבר דווקא ככה, שמונים שנה אחרי השואה, יש לנו כל דרך אפשרית כדי ללמוד וללמד על מה שהיה שם. יש אתרים ופוסטים ובלוגים ופידים וסטוריז וציוצים וטלגרמות ומה לא. ואם לא להפיץ החוצה, אז לפחות לנצל את כל המידע המדהים הזה כדי להקשיב. לקרוא. לזכור. אין דרך להנציח שש מליון נפשות שלכל אחת מהן היו פנים ומשפחה וחלומות ותקוות ופחדים, זה מספר אסטרונומי, בלתי נתפס בשכל האנושי. אבל לקחת סיפור אחד. ציטוט שתפס אותנו מאוד – ולפחות ביום הזה, להתחבר ולו לנשמה אחת שנלקחה מאיתנו, לשלוח אליה יד ולתת לה, שוב – שם. פנים. מקום.