פעם בשבוע אני נוסעת במסלול קבוע לעבודתי כמרצה. במסלול שה"ווייז" מכוון אותי אליו, אני עוברת בצומת שעומד בה מתרים קבוע. מכירים את זה? איש מזוקן, פאות וכובע? בקיצור, ברסלבר חייכן עובר מרכב לרכב ומבקש נדבה. אני לא צדיקה גדולה, אבל מידי פעם כשמבקשים ממני פרוטה אני נותנת, בקטנה. מודה, זה יותר בשביל ההרגשה הטובה שלי ופחות בשבילו.
אני רואה אותו מתקרב, מנמיכה לרגע את הרדיו, פותחת חלון ונותנת לו כמה שקלים, מצפה להנהון, אמירת תודה חלושה, שלום שלום ונתראה באומן בשנה הבאה. אבל לפתע, המתרים הברסלבר נופל עליי עם ״ברכה ברכה״!
״כל עוד הרמזור אדום, אפשר לברך!״ והוא לא מפסיק, מברך בערך את שלושת הדורות אחריי. המומה מהמעמד, מחייכת אליו ואומרת לו: ״תודה רבה, אינשאללה מהפה שלך לזה שאמר והיה העולם״. ממשיכה בנסיעה עד ליעד שלי ומוצאת את עצמי חושבת על האיש הזה, איך לרגע התחלפו היוצרות -אני בצד המקבל, ואיך הברכה שלו סדקה לי את הציניות לרגע.
שבוע לאחר מכן, אותו יום, אותה שעה, אותה צומת, אותו מתרים, כמובן שלא יכולתי להתעלם ממנו. ושוב, הוא מתקרב, אני פותחת חלון, נותנת לו כמה שקלים, והוא לא מתבלבל, עוד פעם נותן לי ברכה של הביוקר.
ככה כל שבוע (אני כבר קוראת לצומת ״צומת אומן פינת ברסלב״ מעניין אם עדכנו את זה בווייז), אני כבר מחפשת אותו ומוודאת, שתמיד יש לי כסף קטן ברכב.
עכשיו בואו, אני, בחורה ראציונאלית, מנסה להבין איך המתרים האלמוני הזה נכנס לי ללב. הרי כבר בירכו אותי בעבר, ״תזכי למצוות צדיקה יראת שמיים״ זה לא חדש לי, אז מה יש כאן? מה גורם לי לכתוב על המפגש השבועי הזה טור?
לרגע אל תטעו, הוא לא יודע מי אני, לא זוכר את המפגש הקבוע שלנו, הוא פוגש מאות כמוני בשבוע (טוב, לא באמת כמוני..), ולמרות כל הנאמר בשורה מעל - הוא מרגש אותי. אין לנו הרבה במשותף ככל הנראה, אבל, הוא נקודת האמת שלי לאורך כל השבוע. יש בו משהו כל כך אותנטי, אני מרגישה שהוא רוצה בטובתי (ובטובת שלושת הדורות אחריי)..
אז..תודה לך, איך שקוראים לך, על ההרגשה הזאת במהלך השבוע, על ההבנה כמה מילה טובה עושה לנו טוב לעור הפנים, ועל השיעור הגדול בשיווק ומכירות. כשהלב שלנו בתוך העשייה באמת, באמת, הכל נראה אחרת.