בחודשים האחרונים נקלעתי לסיטואציה מורכבת ששאבה ממני המון המון כוחות. מצאתי את עצמי בליבו של מאבק לא נעים בעליל, נאבקת על הזכויות הכי בסיסיות שלי, על אוויר לנשימה. הבעיה הגדולה היא שאני לא יודעת לנהל מאבקים.
כשהייתי בגן חובה הושארתי שנה נוספת כי הפסיכולוגית החינוכית קבעה שאני נמנעת מעימותים באופן קיצוני. אני לא יודעת מה היא קיוותה שהתוצאה תהיה, אולי חשבה שזה יעזור לי לקבל ביטחון. על כל פנים, עד היום אני נמנעת מעימותים וויכוחים.
כמעט אף פעם לא תראו אותי מתנצחת ומתווכחת, לא בפייסבוק ולא במציאות. אני משתדלת לברוח מעימותים כל עוד יש לי ברירה. והנה פתאום מצאתי את עצמי מצב של אין ברירה, נפגעת וסובלת יום יום וצריכה להילחם על הזכויות שלי.
אבל איך נלחמים? אני לא יודעת. אני לא שחמטאית ולא פוליטיקאית. אין לי בכלל ניסיון עם קונפליקטים כאלה. בהתחלה פשוט השתחררה ממני זעקת כאב. היא יצאה בכל מיני צורות, כולל בניסיונות לפנות לעזרה מכל מיני גורמים. הדבר הביא לידי כך שאנשים נבהלו בהתחלה, והתרחקו ממני.
הבנתי אותם.
יש משהו מבהיל בלראות פתאום מישהו פצוע, חשוף, לגלות מציאות מעוותת. האינסטינקט הראשוני הוא לעצום עיניים, ככה אולי גם אני הייתי פועלת. למה להיכנס לקונפליקט אם יש ברירה אחרת?
למה להתלכלך? אבל התחושה שאנשים שופטים אותי, שאנשים חושבים שאני מגזימה או מוזרה או סתם הזויה (מי אמר שאני לא?), תחושת הזרות והניכור גמרו אותי. הגעתי לשפל נמוך מאוד, והבנתי שאני חייבת להתייצב לצד עצמי.
התחלתי להזכיר לעצמי שאני צודקת, וגם אם אני לא מנהלת את המאבק הזה שנכפה עליי בצורה הטובה ביותר, אני עושה כמיטב יכולתי, וזה מה יש. אם הגורמים המעורבים מעדיפים להיות שיפוטיים ולא לבדוק את הנושא לעומק, זו בעיה שלהם. אני לא יכולה להתנהל בצורה יותר טובה ממה שאני יודעת. אחרי שהפנמתי את העובדה שאני צודקת, ואחרי שהשלמתי עם זה שמבחינת הסביבה אני אישה היסטרית שקצת מנותקת מהמציאות, הסיפור התפוצץ.
פתאום נחשפה האמת הקשה, והסתבר שיש דברים בגו. חני לא גוזמאית שמדמיינת דמיונות. אחרי שקרה הפיצוץ הזה, חברה אמרה לי: תראי מה זה, חני. האינסטינקטים שלך היו נכונים, את ידעת הכל מהתחלה. את קלעת בול.
ואחרי הצלילה לתהום כשנשאבתי לתוך המערבולת הזו והבנתי איך מסתכלים עליי, אחרי ששיקמתי את עצמי במשך תקופה ארוכה ולמדתי שזה לא נורא שמסתכלים עליי עקום העיקר שאני יודעת את האמת, אחרי תהליך ארוך, קשה ומצמיח של ללמוד לעמוד לצד עצמי, אחרי כל זה פתאום כולם יודעים שצדקתי.
פרצתי בבכי על כל הימים הקשים שהיו שנלחמתי על האמת והתייסרתי כל כך. אבל למדתי שיעור חשוב: אני צריכה לעמוד לצידי. אני צריכה להיות שם בשביל עצמי.
כל השאר זה בונוס.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".