את קמה מוקדם בבוקר, אחרי לילה ללא שינה כמעט, כל הלילה התינוק צרח ורק לפנות בוקר נרדם ונתן גם לך אפשרות לנמנם מעט. בזמן שבן זוגך מכין כריכים לילדים, את מלבישה אותם ועורכת סידורים אחרונים, אתם מפזרים את הילדים במסגרות וטסים לעבודה. בעבודה את עייפה ומתקשה להתרכז, תוהה ממה סבל התינוק בלילה, האם מגזים או מכאבי שיניים שבדיוק צומחות לו, את נזכרת שאת צריכה להכין עוגה לאסיפת הורים בערב ולאסוף את הילד מבית הספר מוקדם כי היום אין צהרונית.
הבוס שואל אם תוכלי להישאר שעות נוספות כי יש עומס בעבודה, ואת חוששת לספר לו שאפילו עם שעות העבודה הרגילות שלך את מתקשה להתמודד. אימהות רבות נקרעות בין הבית והילדים, לבין העבודה שמחוץ לבית. לעתים קרובות הן לא מודעות לכך שלא מדובר בקושי אישי שלהן אלא בקונפליקט חברתי שמאפיין את מרבית האימהות, כן גם את אלה שנראות נוצצות ורגועות ואנחנו בטוחות ש"אצלן הכל מתוקתק".
כדי להסביר את הקונפליקט לסטודנטיות שלי אני אומרת להן: דמיינו לעצמכן שהייתן מנסות לעבוד במשרה מלאה גם כאשת הייטק וגם כרופאה, זה אפשרי? יש כאן לפחות שתי משרות, שכל אחת מהן דורשת השקעה מרובה ואת מלוא תשומת הלב. איך באמת ניתן להתמודד עם זה?
ניתן לטעון שהיום לכאורה כבר אין בעיה, אנחנו חיים בעידן של שוויון בין המינים, ועבודות הבית והטיפול בילדים מתחלקים באופן שווה בין האישה לגבר. אך הטיעון הזה לא מדויק, גם היום הבית מוטל ברוב המקרים על כתפי האשה, כך טוענות חוקרות פמיניסטיות, בהתאם לנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך שברוב המקרים האישה היא זאת שאחראית על הבית והילדים. הגבר אמנם כבר למד לבשל ואפילו להחליף טיטול אבל מי שדואגת באופן שוטף לכל המערך היא בדרך כלל האישה.
צילום: shutterstock
"כשהאיש דואג לבית ומוותר על קריירה, החברה רואה אותו כמי שמנוצל על ידי האישה"
מי שמצופה חברתית לוותר על קריירה למען הבית, זו האישה. או כמו שכתבה החוקרת הפמיניסטית דפנה יזראעלי: "חלוקת התפקידים שנראית לנו היום גמישה ובעלת אפשרויות בחירה, שומרת על החלוקה שהייתה מקובלת מתחת לפני השטח. ציפייה חברתית ותקרת זכוכית, מקבעות את מעמדן של האימהות כמטפלות עיקריות". האפשרות להתחלף בתפקידים נמוכה, לדעת יזראעלי. תקרת הזכוכית מונעת מנשים להתקדם ומורידה את המוטיבציה להשקיע בקריירה. כמו כן, מבחינה תרבותית, הציפייה היא שהאישה תדאג לבית ותוותר על קריירה למען המשפחה. כשהאיש דואג לבית ומוותר על קריירה, החברה רואה אותו כמי שמנוצל על ידי האישה, וכאשר אישה מוותרת על קריירה למען הקריירה של בעלה, זה נחשב מעשה טבעי.
בחברה המערבית קיימים שני נרטיבים סותרים: האחד מדבר על אימהות אידיאלית – כלומר התמסרות טוטאלית לילדים גם על חשבון צרכי האישה, השני מתייחס למימוש העצמי של כל אדם, ובכללם - האישה, דרך הורות שוויונית. לעתים קרובות, הציפייה להורות שוויונית ולאפשרות להמשיך להתפתח ולממש את עצמן, מתנפצת עבור אימהות צעירות, שמגלות שגם במאה ה-21 עול הבית עליהן, והציפייה מהחברה היא שהן תתפקדנה כאימהות מושלמות ובמקביל תתחזקנה קריירה מושלמת.
ג'ודית וורנר - עיתונאית שראיינה מאות אימהות בנושא אימהות וקריירה, ובעקבות הראיונות כתבה ופרסמה את ספרה רב המכר "טירוף מושלם", טוענת, שאפשרויות הבחירה של נשים גם במאה ה-21 הן בעצם מיתוס, מכיוון שכל הכרעה שלהן דורשת ויתור משמעותי. נשים לא יכולות להשקיע בקריירה ולהגיע לתפקידים בכירים כפי ששאפו, בשל המחויבות שלהן לאימהות. ואילו נשים שבחרו להתמקד בקריירה, תספוגנה ביקורת מצד החברה על הזנחת ילדיהן. הבחירה הקיימת היא, אם כן, בין שילוב לא מוצלח של אימהות וקריירה לבין הבחירה להתמקד רק באימהות, לכן הבחירה היא בעצם מיתוס, מיתוס הבחירה.
צילום: shutterstock
אז לוותר על אימהות? או על הקריירה?
בשיעורים בהם אני מלמדת על אימהות וקריירה אני נוהגת לתאר לסטודנטיות סיטואציות דומות הכוללות כל פעם מגדר אחר. למשל, אני מתארת להן גבר המגיע הביתה בשש בערב, מכין ארוחת ערב לילדיו, מקלח אותם, ומשכיב אותם לישון – איך הוא יוגדר חברתית? אב השנה! לעומת זאת, איך תוגדר אישה שתגיע ב-18:00 בערב, תכין ארוחת ערב לילדיה, תקלח אותם ותשכיב אותם לישון, איך היא תוגדר חברתית? אמא מזניחה. אולי בגלל זה מחקרים מראים שלמרות שנשים מבלות זמן רב יותר עם ילדיהם, הן חשות רגשי אשמה רבים יותר מהגברים על "הזנחת ילדיהן".
אז מה הפתרון אם מדובר במצב בלתי פתיר? האם לוותר על הקריירה? נשים רבות יוצאות לעבוד כדי לפרנס, כי במשפחות רבות לא ניתן היום לוותר על שתי משכורות. נשים אחרות יוצאות מכיוון שאינן מסוגלות להיות כל היום בבית עם הילדים, והן רוצות גם לפתח את עצמן בתחומים אחרים. לוותר על פרנסה או עבודה או קריירה, כמעט בלתי אפשרי מסיבות כלכליות וגם נפשיות ואחרות, נשים רוצות וצריכות לפתח את עצמן היום בתחומים אחרים מעבר לבית ובכך לתרום לעצמן ולעולם.
אז אולי לוותר על האימהות? ניתן לראות ירידה בילודה במדינות אירופה ומדינות אחרות כמו יפן. חלק ממנהיגי העולם החופשי בחרו לא להביא ילדים, וכך גם אזרחים רבים. אך ישראל נחשבת מדינה בעלת ילודה גבוהה יחסית למדינות מפותחות. החוקרת אורנה דונת חקרה ומצאה בישראל, אנשים שבחרו לא להביא ילדים, אך תופעה זו עודנה בשוליים של השוליים של החברה הישראלית. כמעט כל האנשים הבוגרים בישראל, שואפים להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.
אני חושבת שחלק מהפתרון, נעוץ בתוחלת החיים ההולכת ומתארכת בישראל, כמו גם בשאר העולם המפותח. במצב הקיים היום, אנשים נמצאים בתקופה מאד אינטנסיבית ולחוצה בין גיל עשרים לגיל ארבעים. בשנים אלו - שנות הפוריות של האישה, מקובל להביא ילדים וגם ללמוד ולעבוד, לעתים קרובות באופן מאד אינטנסיבי כדי להתבסס בעבודה. אם החברה שלנו תלמד להעריך אנשים מבוגרים יותר, אם יהיה מקובל להתחיל לעבוד באופן אינטנסיבי דווקא בגיל 40-50, אם יהיה לגיטימי להצטרף לשוק העבודה בגיל מבוגר, או לעזוב אותו למשך כעשור אחד, תוכלנה נשים רבות המעוניינות להיות עם הילדים בבית באופן חלקי, או מלא, להתמסר לאימהות במשך כעשור, ואחר כך לחזור לעבודה בלי קושי, ולהשתלב בה.
אישה תוכל למשל, להשקיע באימהות שלה מגיל 25-35, להיות עם הילדים, ולעבוד במשרה חלקית או כלל לא, לעבוד ולדעת שתוכל לצאת לעבוד בגיל 40 בלי שהגיל שלה יהווה מכשול עבורה. לעבוד על אש נמוכה במשרה חלקית בעשור השלישי והרביעי של החיים, ובעשור החמישי והשישי להשקיע יותר ולהתקדם לתפקידים בכירים. כאשר תוחלת החיים היום היא מעל 80, אין סיבה שלא נתמקד בפיתוח הקריירה דווקא בגיל 40-70. בשנים אלה יש פחות עומס של הבית, יותר מתינות ויישוב הדעת, יותר חכמת חיים. יש הרבה מה לתת דווקא בגילאים הללו.
צילום: shutterstock
פתרון משלים לכך, שכבר התחיל אך עודנו בחיתוליו, הוא מימוש ההורות השוויונית. זוגות רבים, בבואם להחליט באיזו קריירה להתמקד – האם של בן הזוג או של בת הזוג, מושפעים גם מפערי השכר הנוטים לטובת בן הזוג, גם מציפייה חברתית שהאישה תוותר על קריירה ולא האיש, (כן, גם היום יותר מקובל שהאישה תלך בעקבות הבעל לחו"ל לפוסט דוקטורט או לתפקיד אחר ולא להפך), וגם מתקרת זכוכית הקיימת עדיין בתפקידים בכירים עבור נשים. נתונים אלה גורמים לכך, שבני זוג יעדיפו להשקיע בקריירה של האיש מאשר של האישה. השקעה גם בקריירה של האישה בשוק עבודה גמיש יותר כפי שתיארתי לעיל, יאפשר להתמקד בחלק מהזמן בקריירה של האיש ובחלק אחר בקריירה של האשה.
ומה לגבי הפרנסה? הרי רובנו לא יוצאים לעבוד רק בשביל המימוש העצמי (אם כי זה בהחלט שיקול משמעותי גם עבור נשים רבות שטוענות שהן יוצאות בלית ברירה כי צריך לפרנס). צריך לקחת בחשבון שגם ליציאה מהבית יש עלויות ויש שנים שבהן כל המשכורת הולכת על הטיפול בילדים. בנוסף, כשיוצאים לעבוד, אוכלים יותר בחוץ ומשקיעים יותר בבגדים. כמו כן, חלק מהשינוי שתיארתי בשוק העבודה צריך להיות גם חברתי מדיני – הורדת יוקר המחיה ואפשרות להתבסס על משכורת אחת בחלק מהשנים תאפשר יותר גמישות בהתנהלות הכלכלית של המשפחה.
צילום: shutterstock
וכמובן שיש כאן גם בחירה לחיות ברמת חיים נמוכה, זו הייתה הבחירה שלנו. בעשור הראשון של האימהות שלי הייתי בבית עם הילדים, ובעלי עבד כפועל בשכר מינימום. היה מאתגר ללא ספק, אבל אפשרי. גרנו בפריפריה, לא החזקנו רכב והשתדלנו להצטמצם ככל האפשר. היום לא הייתי מסוגלת לחיות כך, אבל לשנים הראשונות זה כן התאים. תוך כדי השהייה עם ילדיי כתבתי תזה, ובהמשך דוקטורט (על אימהות בחינוך ביתי).
היום אני עובדת כמרצה במכללת "חמדת הדרום" ובמכללת "לוינסקי" וכן, מנחה עבודות גמר במכללת גורדון. זה נשמע הרבה, אבל בפועל איני צריכה לצאת מהבית יותר מיום יומיים בשבוע, וכך אני יכולה להמשיך להשקיע בעיקר בילדיי. אנחנו בחינוך ביתי כך שגם היום יש צורך בנוכחות הורית משמעותית מהרגיל.
בימים שאני מלמדת מחוץ לבית, בעלי שעובד כמאבטח (ושומר גם בשבתות וחגים) נמצא עם הילדים. כשהילדים היו קטנים התפתחתי על אש קטנה, כתבתי תזה והשקעתי בה כעשר שעות בשבוע, בהמשך הילדים גדלו אז כתבתי דוקטורט והשקעתי בו כ- 20 שעות בשבוע, היום כשהילדים כבר גדולים ופחות צריכים אותי אני עובדת במצטבר כ-30 שעות בשבוע (הכוללות את שעות ההוראה בחוץ ואת שעות העבודה בבית). אני חושבת ששעות העבודה שלי יותר אפקטיביות מכיוון שהן פזורות על פני כל היממה: כשעתיים בבוקר, שעתיים בצהריים (או אחר הצהריים) ושעתיים בלילה. כך שחמש או שש שעות עבודה שלי שוות אולי יותר משמונה שעות עבודה של אדם אחר.
המטרה: העלאת המודעות וקידום פתרונות
כמובן שיש גם חסרונות לדרך בה בחרתי, שנראית לעתים אידילית. הדוקטורט שכתבתי איננו באיכות הגבוהה ביותר אליה אולי יכולתי להגיע אם הייתי כותבת בשקט ובלי ילדים ברקע. לקח לי כשלוש שנים עד שהצלחתי למצוא עבודה, משום שחסרתי הון חברתי ותרבותי (קשרים שנוצרים עם קולגות וראשי מחלקות כשאת כותבת את הדוקטורט באוניברסיטה ולא עם עצמך בבית).
כמו כן, הדרך הזו יכולה להתאים למקצועות בודדים בלבד, דוקטורט במדעים מדויקים למשל צריך לכתוב במעבדה חמישה ימים בשבוע וכך גם כמובן מקצועות רבים אחרים שאינם שייכים לאקדמיה. עם זאת, הכיוון הכללי שבו מקדמים את הקריירה על אש נמוכה בעשור הראשון של ההורות, ומשקיעים בה יותר כשהילדים גדלים יכולה להתאים גם לאנשים אחרים מתחומים שונים.
ברור לי שהפתרון שמצאתי הוא אינדיבידואלי, רוב העבודות לא יכולות להתבצע בעיקר מהבית, והורים רבים לא מעוניינים להיות רוב היום עם ילדיהם. המטרה שלי היא להרחיב את טווח האפשרויות, כך שכל אישה וכל גבר יוכלו למצוא את הפתרון האידיאלי עבורם ועבור המשפחה שלהם.
מטרה נוספת חשובה לא פחות, הינה העלאת המודעות לכך שמדובר בקושי חברתי ולא אישי, הכרה בכך תאפשר קידום פתרונות חברתיים ובעיקר תפחית את התסכול המלווה אימהות רבות בניסיונן לשלב אימהות וקריירה.
על הכותבת: ד"ר אבישג אדרי - אם בחינוך ביתי ומרצה במכללת חמדת הדרום.